1/11/2004 21:33
|
אפרת של.
|
מאת:
|
אחרית דבר: תפרים, אשפוז, שחרור
|
כותרת:
|
הכל קרה כל כך מהר ואף אחד (כולל אני) לא חשב להגן על הפרינאום שלי. נקרעתי. הגיע רופא חביב ואחרי רבע שעה של נסיונות כושלים לבדוק אותי הוא התעצבן והלך (יש לי וגיניסמוס). הרופא שבא אחריו שרד חמש דקות ואיים שיעלו אותי לחדר ניתוח ויתפרו אותי בהרדמה מלאה. אח"כ הגיעה רופאה חמושה בשתי מיילדות שרצו להחזיק לי את הרגליים. הסכמתי, אבל ברגע שהיא נגעה בי קפצתי ובעטתי – לגמרי לא בשליטה. שוב עלה חדר הניתוח והרדמה מלאה. למזלי הרופאה היתה סבלנית יותר ואחרי הרפיה, רסקיו רמדי והמון זמן היא הצליחה להרדים את המקום. הרגשתי את כל התהליך, לא את הכאב, את התפירה והמשיכה, את החוטים והמחט. בכיתי כאילו אונסים אותי. המיילדת ניסתה לסתום לי את הפה שוב ושוב והרופאה היסתה אותה ועודדה אותי לבכות. בשבילי החוויה היתה איומה, לעומת הלידה הקודמת בה העניין נגמר בבעיטה בלתי נשלטת למיילדת ובלי התעסקות מיותרת באיזור האובר רגיש אצלי. (אם יש כאן מישהי שסובלת מוגיניסמוס, אני ממליצה בחום לעשות עיסוי פרינאום, לעשות עיסוי פרינאום, לעשות ה-כ-ל כדי להימנע מחתך).
מחלקת יולדות – יש כתם גדול של דם שאינו שלי ליד המיטה שלי. עוברות שעתיים ושתי תחינות עד שמנקים את זה. השירותימקלחת בחדר מזוהמים, המון דם רירי שאני לא מצליחה לנקות לבד עם מגב וזרם מים, מגבות מלוכלכות וניירות טואלט בכל פינה. אני מתאפקת למעלה מחצי שעה עד שמנקים. שלוש נשים נוספות איתי בחדר, בין אחת לשניה מפרידים שלושים ס"מ ו-וילון. הרעש בלתי נסבל. האוכל גורם לי להתגעגע לצבא. אני כל כך רעבה ולא מסוגלת לגעת בדברים שיש בצלחת. אני הולכת לחפש את גלעד שיקנה לי אוכל בחוץ. אני מוצאת אותו בתינוקיה עם סתיו, עדין ממתינים לבדיקת הרופא. כל התינוקות בחדר, מלבד סתיו ותינוק נוסף שנמצא עם אביו, בוכים. צורחים. אני מסתובבת בינהם בוכה ומלטפת אותם. כשנגמר לי הכוח אני מתיישבת עם סתיו ושולחת את גלעד ללטף תינוקות.
אנחנו אוכלים ונחים קצת. אחרי הצהריים מתחילים בתהליך שחרור, במהלכו מספרים לי שאני מסתכנת בזיהומים חמורים, דימומים ומוות. שעתיים מאוחר יותר אנחנו בבית, עם אוריאל, כבר לא זוג עם ילד אלא משפחה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|