2/11/2004 16:45
|
roniti
|
מאת:
|
אפרת, אוי אפרת
|
כותרת:
|
אני בכלל לא כאן, עסוקה בטירוף, רק הצצתי אבל לא יכולתי להתאפק מלקרוא, על איך באמת סופסוף הבאת את ה-סתיו.
התחלתי לקרוא בבוקר, סיימתי רק עכשיו.
המחשבה הראשונה שלי בבוקר - איזו זורמת את. לא לניאדו, אז לא לניאדו, באיזו מהירות עשית את הסוויץ'! מעורר הערצה.
עכשיו קראתי את הכול (בבוקר לא הספקתי). בכיתי דמעות למקרא תיאור התינוקות הבוכים ואת עוברת ביניהם ומלטפת..איזה נורא. ותיאור החדרים הדוחים בהחלט נשמע לי מוכר.. (ילדתי בליס לפני ארבע שנים וחודש..). את ממש השראה בשבילי בעניין השחרור המוקדם הביתה..רק קצת פוחדת מצהבת ילודים - שככה היה אז עם נעםי, בתי הבכורה. אשמח לדבר איתך על זה מתישהו (או להתכתב). ברור לי כל כך שעדיף בבית - לכולם!
היה לי קשה לקרוא על יחס הרופאים אלייך בתום הלידה. נשמע סיוט תפרים בלי אפידורל. אוי מסכנונת...מקווה שעכשיו זה הרבה יותר טוב.
העברת מאוד ברור במה שכתבת את ההתרגשות, הלחץ, הצחוק (עם המכונית וגלעד..) הפחד. וגם עצב הרגשתי בין המילים.
אפרת הנטורופתית הוירטואלית, התל אביבית שיש לי משום מה תמונה מאוד ברורה שלך בראש - אני מאחלת לבנך, לך ולכל המשפחה חיים יפים וטובים! שיזרום, שיעצים, שימלא באושר את כל הנוגעים בדבר...
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|