11/11/2004 15:23
|
ורד
|
מאת:
|
סיס יקרה, מזל טוב
|
כותרת:
|
קראתי את סיפור הלידה של שבות בשנית, ושוב התמלאתי דמעות.
ההקשר אולי יישמע לך לא שייך, וסליחה אם זה נופל עלייך רע, אבל זה הזכיר לי אירוע קשה בחיי. בלילה שאבא שלי נפטר התעוררתי מקריאות הבהלה של אימי. רצתי לחדר של הוריי, וראיתי את אבא שלי שוכב שם לבן ואת אימא שלי מנסה לעשות לו החייאה. היא התקשרה למגן דויד ושלחה אותי למטה לחכות לאמבולנס. השעה היתה שלוש בבוקר. ירדתי למטה ושרתי שם זמירות שבת (הייתי בת 11 וקצת, וזה היה בכלל יום חמישי). שרתי ושרתי עד שהאמבולנס בא. הייתי משוכנעת שזה יעזור, שזה יעבוד כמו שזה עבד שנה קודם לכן כשהייתי מאושפזת בבית חולים עם מעל 40 מעלות ודלקת חמורה בשלפוחית השתן. גם אז זימרתי באמצע הלילה, ובבוקר התעוררתי במצב הרבה יותר טוב. אלא שבאותו ערב זה לא עבד. מי יודע, אולי אז ניטעו בי זרעי הפקפוק. פקפוק של ילדה קטנה ונבגדת.
אני כל-כך שמחה שאצלך זה עבד. אני כל-כך שמחה ששבות שלך יצאה בריאה ושלמה וכמו שציפית, וכמו שבאמת, אבל באמת, מגיע לך.
ברכות חמות והלוואי עלי
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|