המשך הסיפור: אולי חלק מכן זוכרות, אבל לפני כמה חודשים גם הגעתי לחדר מיון בעקבות החמרה רצינית, בצקות איומות בידיים ובפנים, וקיבלתי זריקות של קורטיזון נואנטי היסטמינים, ובעקבותיהם המשך טיפולמ תרופתי. חייבת לציין שלקחתי את הקורטיזון כמו טטלה, למרות שכבר שנים אני לא נוגעת בזבל הזה, ושכבר במהלך הטיפול התרופתי המצב חזר להיות גרוע, אמנם בלי הבצקות, אבל פריחות בלי עין הרע... לפני כשלושה שבועות הבנתי שזהו זה, כנראה שההומאופתיה לא תפתור את הבעיה הפעם, והגיע הזמן להרפות (יש גם עניין של תלות במטפל, במיוחד אם הוא אמין ואנושי כמו זה שלי, ואת כל כך רוצה להאמין שהנה הנה זה עובר) ולפנות לדרכים אחרות. הלכתי לשנים במקביל: ד"ר נוימן שעליו שמעתי פה בפורום מטלי ויש, וגלעד ארבל, מטפל בצמחים סיניים שהומלץ לי על ידי נירה (מטפל גם במדיטף, למי שמכירה). ד,ר נוימן שלח אותי לעשות בדיקות דם (אי אפשר לעשות לי טסטים עוריים של אלגיה, מן הסתם...) ובינתיים נתן רק אנטי היסטמינים. גלעד נתן לי צמחים מתוך אמירה מראש שמאוד יכול להיות שהצמחים לא יצליחו לכבות את הלהבות, כדבריו, ושאז כדאי לקחת סטרואידים ובמקביל להתחיל בטיפול של צמחים. גם לא פסל נטילת אנטי היסטמינים במקביל, וכך התחלתי את שניהם, מזה שבוע וחצי בערך. חייבת להגיד שתפסתן אותי ביום רע במיוחד. כבר היה שיפור די משמעותי (נו, הכל יחסי) ואתמול שוב התפרצות, ואני בייאוש... רוצה עוד לאמר שאין לי ספק שמדובר בעניין נפשי-רגשי-בין-אישי. מטפלת דגולה שהיתה לי פעם אמרה שברפואה המזרחית (טיבטית, במקרה ההוא) העור מסמל גבולות. אני יכולה לומר לכן שההתקפה הכי חמורה שלי - בהפרש - היתה אחרי שסוף סוףך מצאתי את אהבת חיי, וזו שיותר חמורה ממנה, הנוכחית, אחרי שנולד ילדי הראשון. כן כן, אני בהחלט משתדלת בכל מאודי לא לתת לעצמי שום צ'אנס לאושר... במקביל לכל הנ"ל, חברה טובה ומקסימה שלי שעומדת להיות מטפלת בחסד עליון מטפלת בי טיפול גוף-נפש משולב, כולל רייקי ושיחות ועוד, ואני מאוד מאוד מאוד מנסה לשמור על אופטיממיות ולהאמין שהישועה קרבה. בהזדמנות זו אתן מוזמנות לסייע בשליחת אנרגיות חיוביות למכביר. מי היה מאמין שאני אגיע לזה... ואולי כן, אולי צריך להקים איזה AA כזה, אטופיים אנונימיים. אנשים לא יודעים עד כמה המחלה הזו זוועתית. בהחלה לא נעים, כולה יש לך איזה בעיה אסתטית, יענו, ואנשים יש להם סרטם לא עלינו ושאר זוועות. אבל זה הורס כל חלקה טובה, גם עבור החולה וגם עבור הקרובים אליו, בני משפחתו, חברים, עבודה, מה לא. התפקוד נפגע נורא, זה מדכא ברמות, אין שום רצון לעשות כלום, לא לפגוש אנשים וגם לא את עצמך. הדימוי העצמי בזבל, וזה גם כואב. פשוט כואב לחיות בתוך העור שלך. נדרשות ממך המון תעצומות נפש, נתוש, כדי לחיות עם מישהו כזה. מי כמוני יודעת. המחלה הזו הביאה אותנו למשבר די רציני, שברגע האחרון פתרנו והתגברנו עליו. ועדיין מעמידה אותנו במבחנים לא פשוטים. מאחלת לכם שתמצאו מזור בקרוב ושתצלחו את התקופה הזו ותצאו ממנה מחוזקים. וגם אנחנו. בינתיים אני כאן אם יש אאיזה שאלה, גם אם אני לא פה בפועל, חברותי הטובות מעבירות לי למייל. ענת אה, ולגבי ד"ר נוימן - מישהי אולי יודעת אם הוא גם עובד /עבד בבית חולים כלשהו? כי הוא אמר שאפשר לקבל החזר ממכבי מגן, וידוע לי שזה נכון רק לגבי מנהלי מחלקות.
|
תוכן התגובה:
|