החיים הזוגיים מאד משתנים אחרי הנישואים והלידה. כזוג צעיר יש הרבה פחות דברים לעשות בבית, הנטל לא כזה נורא ויש זמן לעמוד במטלות וכך בעצם לא שמים לב לבעיות שכבר קיימות בנושא עזרה ושיתוף כי הן לא עומדות במבחן. את טוענת שלפני החתונה בעלך כן היה עוזר אבל אני בטוחה שאם תבחני היטב תגלי שגם אז היו סימנים, ואם לא, אז הוא היטיב לשחק כדי להשיג אותך, ועכשיו כשהוא השיג, יוצא הפרצוף האמיתי שלו: שוביניסט שמתייחס לאשה כאל זן נחות, ללא כבוד, אישתי היא תחת פיקודי, יעודה הוא לגדל את הילדים ולהיות "עוזרת בית" למופת, וכן הוא לא אשם, הוא פשוט גדל בבית כזה וכך הוא תופס את האשה. נכון שהוא כבר בארץ הרבה זמן, אבל זה לא משנה, המודלים לזוגיות שאנו רואים בילדותנו משפיעים מאד במערכות היחסים שלנו כמתבגרים. לא כולם יוצאים ככה, יש כאלה שכן פתוחים ורגישים, אבל בעלך, צר לי, חסר רגישות, כלפייך במיוחד, אינו מסתכל על טובתך, צרכייך האישיים, אטום לסבלותייך, מצפה שתעשי את כל מטלות הבית לבד, מבלי שישתתף בכלל, ועוד יש לו טענות... ואם לזה את קוראת אהבה, אז מה זאת אהבה? .....
אני מזהה בך ניצנים של מרידה, של הבנה שכך הדברים לא צריכים להיות ושמגיע לך יותר. מציעה לך 2 דברים: לנסות להתחזק, להאמין בעצמך וללכת אחר תחושותייך, אל תשארי במקום שאת מרגישה שנעשה לך עוול. אחרי שתהיי בטוחה בעמדותייך ובצדקתך (ותאמיני לי שאת צודקת בכל מילה) תתחילי בתהליך של לנסות לשנות את בעלך, טיפין טיפין. אם זה ביעוץ, ואם זה בטפטופים של הסברים, בצורה עדינה ולא מאיימת. העיקר שתקריני שאת חזקה ובטוחה בעצמך ושולטת בעניינים. מתוך עמדת כוח שכזו יש סיכוי לשנות דברים. ואם יתברר שממש אין עם מי לדבר, ובעלך פרימיטיבי בנשמתו, כבר תדעי מה לעשות.
בהצלחה!
|
תוכן התגובה:
|
