לדעתי, צריך לבלות עם הילד בפעילויות שמהנות לשניכם. זה לא חייב להיות משחק אלא כמו ש"גם אמא" כתבה, להיות יחד בגינה, בחוף הים וכו'. אמא לא צריכה להכריח את עצמה לעשות דברים שלא כיפיים בשבילה על מנת לצבור שעות משחק עם הילד. הילד ירגיש שלא באמת רוצים לשחק איתו. בשבילי, החלק הכי כיף זה לשבת ולקרוא ספרים יחד. לי זה כיף אז הוא לומד שזה כיף. אני גם אוהבת לצייר וליצור איתו, פלסטלינה, גירים, קוביות וכו'. אני פחות אוהבת משחקים אחרים שיש לו, ופחות משתתפת באופן פעילה. למשל, לשחק עם רכבות ומכוניות על שולחן הרכבת שלו. מה שמצאתי אבל זה שמספיק לו שאשב לידו ואדבר איתו אני לא חייבת להזיז רכבות ולעשות קולות אלא רק שנדבר, לפעמים זה על המשחק שלו אבל לרוב זה גולש לכל מיני שיחות מעניינות. כנ"ל עם כל מיני משחקי דמיון שלו, אני לא באמת מסתובבת בבית ונכנסת לעולם הדמיוני שלו אבל הוא עושה זאת ואני משתפת פעולה על ידי שיחה ועזרה איפה שצריך.
הפשלה שלי: יש לי פיוז מאוד קצר. יכולה מאוד לכעוס עליו לגבי דברים די שטותיים, שהם מבחינתי עבירת איזה גבול שהעמדתי לו, אבל עצם המעשה הוא לא משהו שאסור כשלעצמו. במיוחד שהוא עושה דווקא. למשל, לשפוך מים מחוץ לאמבטיה. יש לי תחושה שאני מזהירה מראש יותר מדי בעדינות ואז משתלחת. לרוב זה קשור לעייפות שלי או הרצון שלי להתפנות לעיסוקיי. אני גם לא מספיק עדינה לפעמים. אני לעולם לא מרביצה אבל לפעמים תופסת לו את היד כשהוא בורח ממני או עושה משהו בכוח כי הוא מסרב ומסרב ונגמרו לי אמצעי השכנוע.
הפשלה שלי:
|
תוכן התגובה:
|