אני ודאי אחזור על דברי אחרות, כי השעון מתקתק לי על הכתף, ורפרפתי בקושי בתשובותיהן. אז ככה: לפני הכל, מסכימה עם גילי. הכנה זה משהו שנמדד ביותר משיחה מקדימה. ומבחינה זו תנוח דעתך. אתם שם בשבילה, והיא ודאי יודעת את זה.
כמו סיס, גם אני חושבת שבכל זאת עדיף להוסיף קצת מידע. אני יועדת שלפני החיסון האחרון, שבו עמליה כבר אשכרה באה עם תודעה מוכנה מהבית, דאגתי לומר לה שיכאב, ורק אז להוסיף הסתייגויות (זה לשניה) וצ'ופרים (הגלידה בסיפור שלך). נדמה לי שזו שאלה של אמון. שנעם לא תחשוב לרגע שאתם שיקרתם לה. אז לא, לא חייבים להבהיל אותה, אבל כן לומר שזה תהליך לא כל-כך נעים. רק להקפיד לגמור את הסיפור עם החיבוקים, הנחמות, וכן, הגלידות, וזה בכלל לא זול לדעתי. מה, בכל פעם שאני עוברת טיפול לא נעים אני לא מנסה להסיח את דעתי במחשבות על דברים אחרים? לא חייבים לחוות את כל הכאבים בלייב (זה לא לידה זה).
ובעניין האסלה, ובכן ידידתי, אני מהמשתינות מלמעלה, אבל אחרי המסע הארוך עם עמליה בניכר, ועד שפיתחנו אמצעים חלופיים להחזקה (נורא נוח בהריון), היא ישבה על אסלות ציבוריות. נכון, ניגבתי אותן בנייר טואלט קודם, אבל יאללה יאללה, מה זה כבר עושה. אז תנוח דעתך, היא לא אספה שם כלום. זה לא ששתיתם קפה של שישי באומן החדש, נכון? כולה קפה בורגני בת"א. נקסט, יקירתי, נקסט.
אז חמודה שכמוך, צאי מהלולאה. אם ההכנה לניתוח עוד לפניכם, אולי שווה לקחת את נעם לחדר ניתוח, להראות לה. אם כבר חזרתם, אז גם לא נורא. אפשר להסתפק בתיאורים.
שיעבור מהר ובקלות, ובריאות לכל
|
תוכן התגובה:
|