31/3/2005 15:35
|
ורד
|
מאת:
|
המילים? איפה הן?
|
כותרת:
|
באמת ברחו לי. צחקתי, דמעתי, החבאתי תטוסיק. הכל איתך.
את יודעת, לפני שנים, 1997, גיסתי האהובה עלי היתה צריכה ללדת את ילדה הרביעי. זה היה עוד בימי משגב לדך. לפנות בוקר היא ואחי נסעו לבית החולים כי חשבו שזהו זה, ונשלחו כלעומת. מאחר שהם גרים במרחק 25 דקות נסיעה מירושלים הם באו אלי, אז רווקה הוללת עם אפס הבנה בתהליך הלידה. אכלנו יחד ארוחת בוקר, כשמדי פעם אני קולטת את גיסתי קמה, הולכת מצד לצד וחוזרת. לקח לי זמן להבין שאלו צירים. בסוף נמאס להם. הם התקשרו למיילדת שאישרה להם לנסוע הביתה לשלושת ילדיהם (בן שהיה אז בן 10, עוד בן בן 8, ובת בת 3).
בארבע אחה"צ הם התקשרו להגיד שהם שוב בדרך לירושלים ושאלו אם אפשר להוריד אצלי את אחייניי. בטח, עניתי. כעבור חצי שעה יצאתי למרפסת לחכות להם. 5 דקות חיכיתי, ואז ראיתי אותם, מינוס גיסתי, סמוקים ונרגשים מגיעים לחניית הבניין. הלידה כבר מאחוריהם. מסתבר שכמוך צירי הלחץ הגיעו להם בדרך, וגיסתי ילדה על רצפת משגב לדך. אפילו למיטה היא לא הגיעה.
מה שהצחיק אותי היו אחייניי. גיסתי סיפרה לי אח"כ שבתה בת השלוש כל הזמן ניסתה להסיח את דעתה מהכאב. "אימא תראי, כבשה", "אימא תראי, אוטו ירוק". את הילד בן השמונה, בעל דמיון מפותח, שאלתי אני: איך היה. היו בועות, הוא ענה.
לא יודעת למה, הסיפור הזה שאני נורא אוהבת, הדהד לי את שלך. שניהם חקוקים לי.
תודה יקירתי, זו שמתקמצנת על פתיחת הודעות ומדידת צירים. את נמרה.
המשך קל לכולנו.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|