במיטת התינוק ביתנו (שנתיים וחצי) היתה נרדמת בלי בעיה, לפעמים משחקת קצת לבד ומרדימה את עצמה. המעבר למיטת נוער והגילוי שאפשר לקום ממנה קצת שיבש את העניינים. ההשכבה לישון הפכה להיות ארוכה יותר - אנחנו מספרים שני סיפורים ושיר (יש משא ומתן על איזה סיפורים, איזה שירים ואולי עוד אחד..) ואחר כך שוכבים איתה במיטה (או יושבים לידה). אחרי כמה דקות אני מקפידה להגיד - אימא הולכת לרגע (לעשות פיפי זה התרוץ המוביל) וכבר חוזרת. היא מקבלת את זה, אני הולכת וחוזרת, כדי להראות שלא סתם אמרתי. לפעמים היא נרדמת לבד כשאנחנו הולכים לסיבוב הקטן הזה... ולפעמים היא עוברת למיטה שלנו ונרדמת שם לבד (ואז אנחנו מחזירים אותה למיטה שלה). ולפעמים פשוט צריך להיות איתה עוד קצת. זה תהליך קצת ארוך (ובטח קשה כשיש עוד ילד...) אבל במגמת שיפור. הבנו ממנה שזאת תקופה שהיא יותר צריכה אותנו לפני השינה ובכלל, וגם הגירויים בבית, העובדה שאנחנו ערים, שלפעמים הטלוויזיה דולקת, קצת מקשים עליה לוותר ולהרדם. בהצלחה!
|
תוכן התגובה:
|