קבוצה של הורים וילדים שלא נמצאים במסגרת נפגשת מדי שבוע. שני ילדים, בת 3 ובן 5, משחקים תופסת בחוץ. הם נתקלים בבן שנה, והוא משתטח על הגב ומתחיל לבכות. הם מסתכלים, ומייד ממשיכים במשחק כאילו לא קרה דבר. לא בודקים מה קרה לו. לא מבקשים סליחה. לא קוראים למבוגר. והם מכירים אותו. ואלה ילדים ששומעים כל אחד מהוריו שלא חוטפים ולא דוחפים וכן מדברים. וגורנישט. מצאו מישהו חלש מהם, אז יאללה. (הם כן רואים טלביזיה אגב) מה רציתי להגיד - ש-כ-ו-ל-ם צריכים הכוונה הורית מתמדת. לא משנה באיזו מסגרת הם. לא משנה בני כמה הם. הם קיבלו ממני על הראש כמובן, אבל אני מוטרדת. אמא אחת גם דיברה אח"כ עם הבת שלה. האב השני לא. אני הייתי נסערת מדי מכדי לחשוב שכדאי לבקש ממנו לומר גם משהו. מה עוד אפשר לעשות כדי שילדים יגלו יותר אכפתיות, כבוד לזולת, קבלה, שיתוף ואחריות על מעשיהם. וגם המבוגרים. כביכול לא קרה שום דבר רציני.הם שיחקו, נתקלו בו, והוא קיבל מכה. אבל חוסר האכפתיות והחמלה הורגים אותי.
|
תוכן התגובה:
|