ישנן נשים הסובלות מווגיניסמוס, ושעבורן בדיקות אלו הן בגדר אסון. לא מספיק שהבדיקה גורמת להן כיווץ הגנתי חזק ומכאיב, אלא שכתוצאה ממנה, הן פוחדות עוד יותר שלא יוכלו ללדת נרתיקית, למרות שאין להן בעיה כשהפתיחה היא מתוך הרחם והחוצה. מיילדות רגישות כמו אילנה, פשוט מוותרות במקרים כאלו לחלוטין על בדיקות פנימיות.
אך גם בלי קשר למקרים הספציפיים הללו, הרי שהבדיקה הווגינלית שנעשית בנו, בבואנו לבית היולדות, יש בה אלמנט חורץ דין. לבד מאישוש או ביטול הערכתנו האישית את גודל הפתיחה, שלפיה בחרנו להתייצב במיון יולדות, הריהי משקפת לנו את ה'מציאות' האלימה שבקביעת הפתיחה. אשה שנבדקת יכולה לחשוב לעצמה "אהה - אני רק בארבעה ס"מ, איזו אכזבה, חשבתי שלפחות שישה, וכבר עברו 11 שעות מתחילת הצירים, אז בטח יש לי עוד שש שעות לפחות להתחיל ללחוץ, ואיך אעמוד בכאב, והנה הצירים נחלשו בכלל" וכו'.
חריצת הדין עלולה לערער לחלוטין את בטחוננו בגוף, בתהליך, ובתסריט הלידה הטוב. הבדיקה הידנית הריה הזדמנות פז להרוס את כל מה שבנינו, מחמרים עדינים מאד, ולנתצו על מזבח ביה"ח, שהוא תיאטרון ה'את לא יכולה' במיטבו. כל מולקולה בקיר נבנתה משום שאנחנו, כידוע, איננו מסוגלות ללדת בעצמנו, והבדיקה הפנימית, מעצם מהותה, מוכיחה שאנחנו גם לא מבינות כלום מהחיים שלנו (אמנם צוואר הרחם שלנו ממש ספון קרוב בתוכנו, אך אבחון מצבו רחוק מאיתנו שנות אור, ונגיש באופן מצחיק לחלוק הלבן, במרחק שתי אצבעות ממש).
אם תחפשו במנוע את 'ורדית' תגיעו לסיפור לידה יד שניה, שהפואנטה הבולטת בו לדעתי היא אותה מיילדת מחוננת ששיקרה לורדית לגבי הפתיחה, והחמיאה לה שהיא 'כבר ב-3 ס"מ', למרות שלא היתה כמעט בפתיחה כלל.
בלידתי האחרונה, ראיתי את מסרק הדם הדק ניגר על פנים הירך שלי, ורוני עדכן בטלפון את אילנה שדהרה אלינו במכוניתה (עקב הודעתי המאוחרת מדי). אילנה אמרה לו, 'יופי, זה אומר פתיחה של שמונה ס"מ'. ללמדך, שאפילו אפשר לאבחן פתיחה באמצעים אודיוסלולריים...
ועניין טכני לכרמית:
אם הודעתך היתה מתוכננת כתגובה בדיון על אודות הבחירה בין קיסרי ומכשירים, אנא כתב י לי לכאן או לאימייל ונדריכך כיצד לשלוח הודעות תגובה, כדי להמנע מפתיחת הודעות כותרת חדשות. תודה. ותודה גדולה על ההעשרה המאלפת.
|
תוכן התגובה:
|
