ראשית- ההריון לא פגע ביכולת שלי לתת חום ואהבה ומגע וקרבה פיזית למרות הבטן הגדלה. רק "הפורמט" השתנה- יותר בישיבה,שכיבה,על הרגליים,"מלחמת" דגדוגים ולפעמים על הידיים, גם עכשיו, כשהוא מבקש או כשברור שזה מה שהוא צריך.אנחנו שרים רוקדים מנגנים משחקים ומבשלים ביחד בדיוק כמו פעם באותה מידה ההריון לא פגע בסמכותיות שלי כאמא וברור שלא בועטים לאמא בבטן כמו שברור שלא נושכים את אבא/אמא/ילדים בגן.הוא מנסה כל פעם מחדש ואני "מתקנת" כל פעם מחדש.
שנית- אם לשפוט ע"פ גילו-הוא תינוק. אם לשפוט ע"פ האינטיליגנציה וההבנה שלו- הוא כאמור בוגר מכפי גילו ובטוחה שגם מה שלא היה נאמר במילים (לאמא יש תינוקת בבטן) היה מורגש בכל פעם שנשען עלי והיא דוחפת אותו בחזרה, כך שנראה לי לא "מוסרי" להעלם לשלושה ימים ולחזור הביתה עם תינוקת קטנה.
וזה לא שהוא מנוכר אלי לגמרי.בבית כשזה הוא ואני לבד או עם אבא הוא מאוד חם ומתרפק. תלוי במצב רוח שלו.כשהוא צריך עזרה זה תמיד אמא.הריחוק בא לידי ביטוי בגן ובמיוחד בסוף היום כשאני באה לקחת אותו.ואולי כל זה לא קשור להריון אלא לזה "שנטשתי" אותו בגן למרות שהוא מאוד נהנה שם ובוטח ועצמאי?
|
תוכן התגובה:
|
