נדמה לי שבעולם הלידות הציבורי הפרוץ לרווחה, הרעה החולה של גזילת האינטימיות הדרושה ללידה אוהבת ולא כואבת, מושרשת כה עמוק, בתפיסות ובנות תפיסות שהן בעצמן מעוותות כשילשים וריבעים, שאין אפשרות למתקני עולם מזהירים דוגמת ד"ר אודנט, אלא לדבר בשפת בבל שלנו, המעוותת, כדי לנסות ולתקן את העוולה.
כשד"ר אודנט מדבר על כניסת הגבר לחדר הלידה, אני מפרשת את הדברים ככניסה ארכיטיפית לא מהוגנת, מרבה עיצבון, לתוך תהליך הלידה של האשה. נדמה לי שיותר משד"ר אודנט מתכוון לבן זוגה הספציפי של האשה הנמצאת בתהליך לידה, הרי שהוא מתכוון לפלישה הזרה למרחב המקודש, ששיא הרעה החולה של השפעתה בקליימקס של הלידה. לטעמי מדבר אודנט על אנאסיסטד, ואין זה משנה אם החדירה הגברית למרחב הלידה מבוצעת בפועל על-ידי גבר או אשה. מבט אחד מהיר, קטעי ניבים סתומים. זה די
ושוב אני חוזרת אל נצר מבריק אחר לאומה הצרפתית, אמנית הגוף אורלאן, הנוהגת להציג מיצגים בהם היא מנותחת, לעתים מושתלים בה אברונים כקרניים, לעתים רק הפתיחה והסגירה של העור. ותמיד, לפני החדירה הקשה הזו, היא מתנשקת עם הרופא שלה נשיקה צרפתית עמוקה. זה חלק מהסרטון.
בעיני יש יופי והצדקה רבים לכך שלפני פלישה כה אינטימית - רפואית כירורגית אל הגוף, נוקטים שני הצדדים בחתימה על חוזה אהבה גופני. פעם הצעתי גם להתנות כניסת איש צוות לחדר לידה בעירום. ולא בגלל שהמראה בהכרח מלבב. אך האינטימיות והענווה הם תנאי לשיוויון שהוא יסוד כבוד האדם וחירותו.
איני רוצה חלילה להכניס דברים לפיו של איש אמיץ ומלומד זה. זו הפרשנות שלי, ולצערי איני בקיאה לעומק במשנתו. גם כך, ממילא, האוזן הישראלית שלנו מוכנה להקשיב אולי לטיפה אחת מקצה הקרחון שימיס. תציצו בשבעה ימים. איפה אנחנו, ולאיפה הוא מצביע.
|
תוכן התגובה:
|
