אחרת, אף אחת מאיתנו לא היתה יוצאת לעבוד, לא היתה משלבת את הילדים במסגרות, לא היינו יוצאות לחופשות רומנטיות עם הבעלים, וכו'.....
מניסיוני, יש מקרים שבהם הילד פשוט נכנס ל"טרנס". לא יכול לחדול מההתפרצות (בכי, צעקות) גם אם רוצה. עובדה שאח"כ התנצלה על התנהגותה למרות שהאם לא העירה לה כלל על עצם הבכי.
מבוגרים (טוב, חלק מהמבוגרים) יכולים לשבת ולדסקס ולאמר "אני דווקא רוצה כך ולא אחרת" ולנסות להתעקש ולשכנע עד שהגרון יבש. ילדים לא בנויים ככה בשלב הינקות והתקשורת שהם מכירים היא הבכי והצעקות. לדעתי זה מה שקרה עם בת ה-4.
ולגופו של עניין: נראה לי קצת קיצוני יום בהיר אחד לשים סוף למנהג ארוך שנים. אפשר היה אולי לנקוט הדרגתיות. למשל, בלילה הראשון האמא תשב על כיסא מחוץ לחדר ותקרא עיתון או ספר, ובלילה שאחרי מעט רחוק יותר עד שבכלל תהיה בקצה השני של הבית.
|
תוכן התגובה:
|
