העיקר בעיני היה לצאת בשלום ובבריאות. ללדת ולא להתנתח היה עדיף בעיני, אבל גם היתה השלמה עם האופציה הקיסרית ונסיון למזער את הנזק אם זו תתרחש (מבחינת רופא שינתח, מרדים וכו' בעיקר כי אינמצב לאפידורל, אלא רק להרדמה כללית). מוזר אבל בסוף הלידה לא בכיתי. בלידה של גמד הבית לא הפסקתי לבכות ופה כנראה שגמרתי את הדמעות בשבוע שלפני עם שלל הזירוזים והתסכולים. השיר שליווה אותי לאורך הימים האלה ונוגן בלי סוף באיפוד - היה "ניגע אל החלום" בביצוע אחינועם ניני. הנה המילים -
מילים ולחן: שלום חנוך
זה עבר, זה נגמר, קצה חלום, ודי חול הזמן שנשר בין אצבעותי
זה עבר, זה נגמר, לתמיד, אולי מעגל שנסגר ונשארת חי
ניפגש, נתראה - לב אוהב אינו טועה כמו אל ים נזרום, נזרום נבקש עד שנגיע וניגע אל החלום.
ובהחלט לב אוהב אינו טועה.
אכן הרבה תובנות התבהרו בימים הארוכים האלה. אחת מהן היתה שכאב פיזי קל לי לספוג בעיקר אם הוא מגיע מבחירה חופשית. שהצורך שלי לפעמים צריך לזוז הצידה כדי לעשות מקום למישהו אחר לא פחות חשוב. שלבכות זו לפעמים אופציה לא נוראית. ולהאמין. נראה לא כ"כ מתחבר, אבל בתחושת הבטן שלי האמנתי שהוא יכול להוולד. פחדתי שאולי אני לא רואה את כל התמונה, שיש משהו שמפריע לו ולכן הלידה לא מתרחשת, ולכן הסכמתי לבדיקות מקיפות לפני שנכנסנו לסאגת הזירוזים. לא רציתי לסכן את מי מאיתנו. אפילו לא לרגע.
לגבי גמד הבית, הוא כ"כ ציפה לאח (בעצם אם להיות כנים לאחות, אבל הסברנו לו שכנראה שזה אח...), שהוא מאושר לעזור לחתל, להביא להשגיח לרגע, לדווח לנו מה התינוק עושה... אנחנו משתדלים לספק לו זמן איכות כרגיל למרות שזה קצת יותר סבוך עם התאבון שיש לתינוק (כנראה שתינוק גדול = תאבון גדול... וזה עוד לפני קפיצת הגדילה הראשונה). היתרון במצבי כרגע, שפיזית חזרתי לעצמי (לתפקוד של חודש 8 בערך, בטטה אבל נסבלת), להבדיל מהלידה הקודמת בה יצאתי שבורה ומבוצקת היטב. עוד יתרון שהילד פשוט אוהב יותר מהכל את החברים שלו, וכאן אין בעיה שהילד יבלה את כל אחה"צ כולל ארוחת ערב ומקלחת אצל חבר, כך שבבית נוהל הערב מתמצה בצחצוח שיניים סיפור ודיסק. הרבה פחות ויכוחים, הרבה פחות נקודות חיכוך מיותרות. אחת ליום מגיעים חברים עם אוכל ביתי מגוון, כך שגם כאן מצבינו דיי יציב. כנ"ל לגבי עזרה בשליפת גמד הבית מהגן (המזג כאן לא מלהיב לתינוק בן שבוע ואמא בהתאוששות).
תודה לכל המברכות!
|
תוכן התגובה:
|