הלידה התרחשה ב"העמק" שבעפולה.
המיילדת היתה אישה נפלאה בשם נינה. בדיוק מה שהייתי צריכה לידי. לא מישהי שתחזיק לי ת'יד שעות, אל מישהי שכשאזדקק לה תגיע, שתדע להקל עלי בתוך מסגרת הכללים החוקים המציקים של בי"ח, שתאמין שזה אפשרי. ובעיקר שלא תפחד מתינוק גדול.
כמה שהצוות היה נפלא, על התנאים הפיזים בחדרי הלידה אין לי מילים טובות. בכניסה הראשונה שלי לחדרי הלידה היתי שבורה (ולא רק בגלל השבוע שקדם לו). תת תנאים זו ההגדרה המתאימה לחדרי הלידה. המעבר מאישה בריאה יולדת למצב סיעודי הוא בלתי נמנע ולו רק בשל העובדה שלא ניתן להגיע לחדר שירותים אלא להשתמש בסיר, המרחב מוגבל מאוד (כדי להשתמש בכדור הפזיו היה צורך להזיז את המיטה ולשנות את כל הסדר בחדר...) ולא בכדי מגבילים את היולדת במלווה אחד/ת, פשוט אין מקום ליותר, גם אם ישמנו את כולם בשמן שקדים וידחפו בעדינות בין עמדת המחשב והמוניטור לעגלה שעליה מונח הציוד ללידה. עוד עובדה מבעאסת היא עובי הקירות... קירות גבס דקיקים שדרכם שומעים את כל הקללות הצעקות והבכי.
ועם זאת - למרות תת התנאים הצוות מכיר ביתרונות הלידה הפעילה, התנועתיות, השימוש באמצעים אלטרנטיבים לשיכוך כאבים, בשמנים, אפינו וכו', מה שלא תמיד מתרחש בכל חדרי הלידה החדישים והבוהקים במרכז הארץ.
הלידה הקודמת התרחשה באס"ה, אינני יודעת אם חדרי הלידה עברו שם שיפוץ, אבל בזמני הקירות התקלפו העריסה חודשה בתקציב זעום ע"י צביעה לא מאוד מקצועית (מסך הטלויזיה לא ממש ריגש אותי, אבל היה במקום) אבל כן היתה פרטיות, מרחב תנועה, אפשרות לשירותים ומקלחת - שבעיני הם אלמנטריים לזמן לידה.
לגבי הסוגיה של לידת תינוקות גדולים, גם אנחנו כנשים אשמות (בהכללה גסה). הטרנד של בחירה בקיסרי ללא סיבה הוא קצה אחד של התופעה. המהירות בה אנחנו מסכימות לסכין לחתוך בגלל תינוק גדול היא החלק השני. יש כ"כ מעט ניסיון בלידות כאלה כשהן טובות מהירות וללא נזקים בעיקר כי הן לא מגיעות לחדר לידה. המקרים שכן מגיעים הם אלה שרב הנסתר על הנגלה (הריונות ללא מעקב מסודר, סכרתיות לא מאוזנת וכו' שמגיעות בשלב של לידה פעילה כשאין דרך לעצור אלא רק ליילד ולעיתים בתנאים רעים במיוחד) שם בהחלט קורה שיש צורך בהתערבות כואבת ליילוד ולאם.
אני למשל השלמתי עם העובדה שאני לא אופציונאלית ללידת בית. תינוקות גדולים, בית רחוק מאוד מבי"ח לא ממש מקדמים את האפשרות. לא הייתי לוקחת את הסיכון (והסיכוי) לא הייתי רוצה לקחת איתי לסחרור הזה מיילדת בית ללא גיבוי של צוות שיוכל בזמן אמת להושיע. גם כך מצבן אינו פשוט, ללא אתגרים כאלה.
וכן, בתהליך הזה היה צריך לבחור בפחות נורא בעיני. מבחינתי זירוז היתה אופציה פחות קשה מקיסרי מבחינת ההשלכות שלה לטווח הארוך. יש כאלה שלא יסכימו איתי ויאמרו שעדיפה ההחלמה מקיסרי על פני סבל מתמשך של שבועות בהן יש צירים לא אפקטיביים, שוב, ענין לגמרי אישי.
|
תוכן התגובה:
|
