כולי פרפרים והתרגשות. באתי לפגישה עם רשימה ארוכה של נושאים שיש לתת עליהם את הדעת, חלקם לא פשוטים ואולי אפילו מרתיעים. כ"כ שמחתי לגלות שמי שישבה מולי לוקחת את העניין כאתגר אישי, שמחה בשמחתנו, מתרגשת איתנו, ומוכנה לעשות הכל כדי שהכל יזרום כראוי ולאסף יהיה טוב.
האמת שעד היום לא נגענו איתו בנושא הגן. הוא ידע שיש לו תאים חוצפניים בגוף שצריך לגרש אותם ולהילחם בהם. כל השיחות נסבו סביב זה וסביב מה שצריך לעשות בשביל שזה יקרה (תרופות, אשפוזים, טיפולים, בדיקות וכו'). מבחינתו המציאות שלו הייתה המציאות, והוא מעולם לא שאל למה כולם הולכים לגן והוא לא. היה לו מאוד טבעי וברור שנטע הולכת כל בוקר לגן והוא נשאר עם אמא... הוא אף פעם לא שאל, וכיוון שכך, אני לא עוררתי את הדיון הזה. מודה גם שבאופן אישי היה לי מאוד קשה לעסוק ב"למה אתה שונה מאחרים". עכשיו כשהתחלנו לחשוב על החזרה לגן, לא ידעתי איך להעלות את זה אחרי שתקופה כ"כ ארוכה התעלמנו מקיומו של הגן. לשמחתי (או לצערי) הוא מצא עבורי את הפתרון אתמול בבוקר. זה התחיל מנדנודים שמשעמם לו והסתיים בהתפרצות זעם שכמותה לא נראתה פה כבר הרבה זמן על כך שהוא רוצה שמישהו יבוא לבקר אותו, או שהוא יילך לבקר מישהו אחר. אחרי שלא הצלחתי להרגיע אותו בשום צורה, החלטתי להשתמש בזה כמנוף לכניסתו לגן. שאלתי אותו אם הוא היה רוצה ללכת לגן, כי שם בטוח לא ישעמם לו, יש המון חברים ומשחקים שהוא לא מכיר. הוא היה המום מהרעיון (זה כשלעצמו הפסיק את ההתפרצות בבת אחת...). התחלתי לדבר איתו על החברים שלו מהגן. לא את כולם הוא זכר, אז הוצאנו את האלבום תמונות האחרון שלו מהגן והראיתי לו אותם. בסוף השיחה הוא התקשר אל הסייעת שאותה הוא מכיר מהגן הקודם שלו וסיפר לה בהתרגשות שביום שישי הוא יבוא אל הגן...
זהו. אני מאמינה שזה לא יהיה פשוט, לפחות בהתחלה. אני כ"כ מקווה שיהיה לו טוב והוא ***ירצה*** ללכת. תודה לכולכן על המילים החמות והברכות. מרגישה אתכן מתרגשות יחד איתי וזה כ"כ מחמם את הלב.
|
תוכן התגובה:
|