תנוח דעתך,לא היתה ציניות בדברי,אני מסכימה עם מה שכתבת,מרגישה שככל שאנחנו מתבגרות המציאות "סוגרת עלינו" ,רגשי האחריות מטילים צל על היום יום,אבל מתוך מה שאומרת סבתי,בת 93,אני מבינה שבאיזשהו שלב זה מפסיק,אנחנו מתחילות להבין את הפרופורציה של בן אנוש אחד מול הקיון הכולל,עושים את שלנו בצינעה ובצניעות מתוך הבנה שזה החלק שלנו והשאר בידי שמיים. איך נאמר-לא עליך הצלאכה לגמור ואי אתה רשאי להיבטל ממנה...שבת שלום! גילי
|
תוכן התגובה:
|