טל בן עשרים יום. שוקל 1278 גרם. זהו השבוע השלושים להריון שלי, שהסתיים מוקדם מהצפוי. טל, יצור מתוק ופצפון שכמותו, ניזון כרגע מחלב-אם דרך זונדה. לומד בהדרגה למצוץ מוצץ פצפון של פגים. שוכב באינקובטור, חיתול בלבד לגופו הקטנטן וכובע צמר סרוג לראשו. וגם חוטים, עירוי ביד (אנטיביוטיקה), ומיני אלקטרודות שמפקחות על נשימותיו, קצב לבו, חום גופו ועוד ועוד. אחת לכמה זמן, אבא או אמא באים. שרים לו. מצמידים אותו לגופם ב"קנגורו". מדברים אליו. מבטיחים שהמקום המואר והמצפצף הזה הוא זמני. שמחכים לו חיים שקטים וטובים בבית, וגם אח גדול שכבר משתגע להכיר אותו. לפעמים אמא בוכה. בימים שהכל נראה לה ארוך ומתיש ולא הוגן וקשה מנשוא. ברגעים שקשה לה לראות את הזאטוט שלה מתענה תחת חוטים, זריקות ופלסטרים. ואז היא מתאוששת ומזכירה לעצמה, או נותנת לאחרים להזכיר לה, שזה זמני. שטל יאכל ויגדל וילמד אפילו לינוק, ושלסיפור הזה חייב להיות סוף טוב. עוד 722 גרם.
|
תוכן התגובה:
|