פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי
 
24/12/2006 13:06 פונדקאית מאת:
לכל שאלה תשובה כותרת:
שאלתן הרבה שאלות חשובות והתעורר גם דיון חשוב על "ההבל שבאבל" מול "פונדקאות היא אמהות לכל דבר".
התשובה שלי אולי תהיה משפטים שלא בדיוק מתחברים, אבל אני מקווה שתקבלו מהם את התמונה הכללית.
אני לא שוללת את זכותן של פונדקאיות אחרות להתאבל על הילד, אבל עבורי פונדקאות היא לא אמהות בכלל, ולכן אני גם לא קוראת לעצמי "אם פונדקאית" אלא רק "פונדקאית".
לי נראה הרבה יותר מפחיד לעשות ילד לעצמי כשאני לא מוכנה לעוד ילד.
במודעה שפרסמתי בלוח נעמ"ת באפריל 2004 כתבתי שאני מתה להיות שוב בהריון אבל אין לי משאבים נפשיים לעוד ילד. שמעתי את זה גם מהרבה נשים שסיפרתי להן בזמן ההריון שאני פונדקאית. רובן גם היו עושות את זה אילו החוק היה מאפשר לנשים נשואות להיות פונדקאיות.
כמו שמיכל ר(ח) אמרה, עניין הנתינה ועניין האלטרואיזם הוא אינדיבידואלי לחלוטין. לכן אני גם חושבת שהוועדה מפספסת פרמטרים מאוד חשובים ומדגישה אחרים, שדווקא יכולים לפגוע. אותי כמעט פסלו (כלומר פסלו וערערנו) כי הכסף לא היה מניע – לא שהוא הרתיע אותי – וכי האמהות עצמה קשה לי (למי לא. אני לגמרי מזדהה עם האמהות בדיון שמייד אחרינו, למרות שלא הפסקתי את הקריירה שלי). בעיקר אחרי הלידה הראשונה, ובעיקר השבוע השלישי שהוא שבוע הדמעות גם אצל סופר-אמהות (לפחות כל מי שאני מכירה). שלא תבינו לא נכון, אני מתה על הילדים שלי. אבל לא קל לי, ועוד ילד בשלב זה פשוט לא בא בחשבון.
נשים שההריון שלהן קשה או נשים שנקשרות לכל עובר שלהן לא מתאימות לדעתי להיות פונדקאיות. לי יש הריונות קלים. הלידה הראשונה הייתה קלה מבחינת המדע אבל זוועתית מבחינת החוויה שלי (התכוננתי רק לאפידורל ולא היה זמן), ולכן לשנייה התכוננתי גם גופנית וגם נפשית והיא הייתה נפלאה. גם זאת הייתה נפלאה, ומבחינתי הדבר הכי מופלא הוא שאני יכולה להחלים בלי תינוק שמעיר אותי בלילות. דיברתי עם האמא, והיא מאושרת לקום לתינוק שלה בלילות בלי שהיא צריכה להחלים מלידה.
בהריון הראשון נקשרתי מרגע שראיתי את הפס על המקל. אחרי הלידה לקח לי חודש שלם להיקשר, וזה קרה רק אחרי שהגעתי למסקנה שלחלב אם יש תחליף ולאהבת אם לא, וויתרתי על הנקה/שאיבה. בהריון השני היה לי משהו הרבה יותר חשוב בחוץ ולכן לא נקשרתי עד הלידה עצמה. ואז החיבור היה מיידי. לכן ידעתי שאני יכולה לא להיקשר: לא רק שיש לי שני דברים הרבה יותר חשובים בחוץ, גם מה שיש בפנים הוא לא שלי. ליתר ביטחון נקטתי צעדי מניעה, כמו לא לראות אותו באולטרסאונד בלי האמא (פעם אחת האבא), ולבקש לא לראות אותו בחדר לידה. כשבכל זאת ראיתי אותו זה היה בסדר, כי הוא הבן של חברה שלי, לא שלי. יש לי הרבה חברות שאני אוהבת את הילדים שלהן, ואני לא מתאבלת בכל פעם שאני נפרדת מהם.
אני חושבת שפונדקאית שהמניע הראשוני שלה הוא מצוקה כלכלית נמצאת בסיכון גבוה יותר להיקשר לתינוק ולהינזק נפשית. אי שם בתחילת התהליך, כשהפסיכולוגית שאלה אותי מה אעשה עם הכסף, אמרתי שאשתמש בו בזמן שאני בונה את עצמי כלכלית ומשתחררת מהתלות הכלכלית בהוריי (שהחליפה את התלות הכלכלית באבי ילדיי, כי ברור שאני היא זו שוויתרה יותר בענייני קריירה). אבל זה היה מוקדם מאוד בחיי העצמאיים, ועד שהגיע שלב הראיון בוועדה כבר יצאתי מהמינוס ומהתלות בכוחות עצמי. בקיץ השתמשתי בכסף כמענק מחקר ובמקום לנסוע בכל יום שעה הלוך ושעה חזור לעבודה שלא מקדמת אותי לשום מקום, ישבתי בבית והכנתי מחקר לפרסום כספר.
האם הייתי עושה אותו דבר אם לא היה בזה כסף? חד משמעית כן. אם זאת הייתה הנורמה.
האם הייתי עושה אותו דבר בגלל מצוקה כלכלית בלבד? חד משמעית לא.
בוועדה התרו בי ש"פונדקאות אלטרואיסטית" היא לא חוקית בישראל. כלומר זו לא רק הנורמה אלא גם החוק. בחברתנו הנאורה, כשהמניע הוא כסף אז ברור מהו המניע. מניעים כמו לעשות טוב לאחרים או הרצון להיות בהריון והאי-רצון בעוד ילד הם קצת חשודים.
המניע השני – לעשות טוב לאנשים. זה מניע שאי אפשר לנתק מהמעשה ולכן אני לא יודעת לומר אם הייתי עושה את זה אם זה לא היה גורם להם אושר. חשבתי הרבה על השאלה "האם זה הדבר הנכון בשבילם" (מבחינת להכניס גורם מתח נוסף לחיים, כי שני ילדים זה הרבה יותר מפי שניים עבודה מילד אחד, ומבחינת הבריאות של האמא), אבל הגעתי למסקנה שזה לא ענייני ושבכל מקרה ילד חדש זה אושר, בעיקר אם ההורים כל כך רוצים אותו שהם הולכים בדרך הקשה הזו כדי להשיג אותו.
העניין האלטרואיסטי היה הדבר הראשון שהכניס לי את ה"ג'וק" לראש. הכרתי זוג שחיפש פונדקאית ונורא רציתי לעזור להם, אבל בדיוק עבדתי על שלי ובינתיים הם מצאו מישהי אחרת. אבל במשך השנים מנביטת הפנטזיה ועד תחילת התהליך ועד אישורו – כמעט חמש שנים – המניע הזה גם הועם על ידי המניע האגואיסטי (החוק לא מכיר בכלל "פונדקאות אגואיסטית"!): האם הייתי עושה את זה אילו לא הייתי נהנית מהריון? חד משמעית לא. האם הייתי עושה את זה אם לא הייתי בטוחה (מניסיון העבר) ביכולתי לא להיקשר לעובר? חד משמעית לא.
יש פה המון פתחים לנזק נפשי וצריך טבע מסוים מאוד (טבע גם במובן הביולוגי וגם במובן הנפשי) כדי לעבור את זה בשלום. אני די משוכנעת שזה הטבע שלי.
אני חושבת שזה ממצה את השאלות על המניעים שלי ועל קיזוז האמהות/ההבל שבאבל. כן, החוויה שלי הייתה הריון ולידה נטו, בקיזוז האימהות, וזה לימד אותי המון דברים על עצמי ועל קשרי הגופנפש: תופעות רבות בהריון הן נפשיות ולא גופניות. יצאתי מהחוויה הזאת חכמה יותר ומועצמת, ולא הייתי מוותרת עליה בחיים.
לשאלתכן על תגובת בן הזוג (ואוסיף לכך גם את הילדים, למרות שאני לא חושבת ששאלו): בן הזוג שלי הכיר אותי כשכבר הייתי בתהליך הפונדקאות. היינו חברים טובים במשך מספר חודשים לפני שהפכנו לזוג, והוא ידע בדיוק איזו נְדוּניה אני מביאה איתי. מעניין הפונדקאות הוא דווקא התלהב. לא רק מפני שזה מעשה אצילי וכו', אלא גם – ואפילו במיוחד – כי זאת התנסות ייחודית, ההריון עצמו הוא בסך הכל כ-9 חודשים וזה מאפשר לו להתנסות בלהיות עם בת זוג הרה בלי המחויבות של אבא בשלב כל כך מוקדם של היחסים (ושל חייו. הוא צעיר ממני באי-אלו שנים).
החשש העיקרי שלנו, גם מההריון וגם מהלידה, היה ש"ההריון הראשון שלו" לא יהיה שלו ואז ההריון הראשון שלנו ביחד יהיה לו פחות מרגש מהריון ראשון רגיל. בתחילת ההריון הוא אפילו היה בחו"ל לכמה חודשים, בין השאר כי החלטנו יחד שעדיף לשמור את חוויית ליווי ההריון לפעם הראשונה שזה שלו. אבל הגעגועים גברו, וגם הוא ידע להפריד בין הבטן הגדולה שלי לבין התינוק שיש שם בפנים. גם בלידה המחשבה הראשונה הייתה שהוא לא יהיה שם כדי לשמור את הלידה הראשונה "שלו" לילד שהוא שלו, אבל גם כאן הוא ידע להפריד ואפילו אמר לי (כמו שכתבתי כבר בסיפור) שבלידה שלנו הוא בטח לא יוכל להיות כל כך תומך כי הוא יתרגש יותר מדיי.
הדבר שכן הפחיד אותו בכניסה למערכת יחסים רצינית איתי היה זה שבגיל 26, והוא בשלב הלגור-עם-שותפים של חייו, פתאום נפלה עליו משפחה. כמובן שיש לילדים שלי אבא, ואפילו אבא נהדר, אבל כשאתה חי עם שני ילדים בבית זה לא משנה אם אתה אבא שלהם או לא. הוא הדמות הגברית הראשית בחייהם רוב ימי השבוע, ולא משנה שאנחנו מקפידים שהם יקראו לו בשמו הפרטי ובהתחלה כל הזמן עמדנו על ההבדלים והדגשנו שהוא לא אבא. הילדים, לעומת ההריון, נשארים לפחות עד הצבא ודורשים הרבה יותר התייחסות מאשר הריון שעובר בקלות.
הילדים קיבלו את העניין בטבעיות, כי ככה זה הוצג להם. בתחילת התהליך, לפני יותר משנתיים, הם נפגשו עם האח הגדול של התינוק, שהוא בגיל של הקטנה שלי. באחת הנסיעות כשהגדול חקר אותי על איך באים ילדים לעולם, סיפרתי לו גם שיש אימהות שלא יכולות או שאסור להן להיות בהריון ושאלתי אותו מה הוא חושב שהן צריכות לעשות. התשובה הראשונה שלו הייתה שהן צריכות לבקש מאימהות אחרות שיהיו בהריון בשבילן. כשאמרתי לו שלָאמא (של התינוק) אסור, הוא אמר שהיא צריכה לבקש ממני. כשנכנסתי להריון הוא כבר היה יותר גדול ושאל איך זה שזה לא שלי אם זה בבטן שלי, הסברתי להם באופן כללי על IVF והם ידעו להסביר את זה. הסברתי להם גם שזה לא משהו שנעשה הרבה אבל אני נהנית לעשות את זה גם כי זה מעשה טוב וגם כי טוב לי להיות בהריון. הם קצת דאגו לבריאותי, אבל הסברתי להם שלי, בניגוד לָאמא, אין בעיית בריאות וההריון לא מסכן אותי (יש הסיכונים הרגילים של הריון, אבל הם סטטיסטית הרבה פחות מהסיכון של לנסוע כל יום לעבודה שעה לכל כיוון. וגם את זה חסכתי מהם).
אני מקווה שעכשיו הכל יותר בהיר. אם יש לכן עוד שאלות, אני אמשיך לבדוק תגובות במהלך הימים הבאים.
אושר, אהבה ואור לכולן!

נ.ב. רותי, האם קיבלת את המייל ששלחתי לך מכתובתי האמיתית?

 תוכן התגובה:

תגובות נוספות
21/12/2006  17:08 לפונדקאית - קוראת ונדהמת
21/12/2006  17:35 את אשה מדהימה. גיבורה ביותר עשית מעשה נעלה !!!! (ל"ת) - גלה
21/12/2006  17:46 אני עדיין מעבר לים, כפרה עלייך ושיהיה לך רק טוב נשמה - maia
21/12/2006  20:40 תבורכי! - אני
21/12/2006  21:36 צמרמורת עברה בגופי לאורך כל הסיפור המרגש והמקסים הזה. בריאות לכולכם. (ל"ת) - רונה
21/12/2006  22:52 את כנראה אישה מדהימה - מיכל ר(ח)
21/12/2006  23:39 וואוו - קורנית
22/12/2006  00:13 הפונדק - רותי קרני הורוביץ
22/12/2006  00:44 אין מילים. אפילו הכותרת שבחרת -ספור עם הרבה הקדמה וקצת לידה- פשוט מקסים. - אסי
22/12/2006  08:29 קול אחר... - גילי אבישי
22/12/2006  09:44 לגילי - מיכל ר(ח)
22/12/2006  09:51 הובנת מראש - גילי אבישי
22/12/2006  09:53 ואל תטעו, - גילי אבישי
22/12/2006  10:03 ההבל שבאבל - מיכל ר(ח)
22/12/2006  10:43 וואו. וואו. וואו. לא יודעת מה עוד לומר. ריגשת אותי עד דמעות. (ל"ת) - חני המדווחת
22/12/2006  11:00 אני עם גילי אבישי.... - מיכל
22/12/2006  11:47 מסכימה עם גילי אבישי - - לימורית
22/12/2006  18:40 רותי אבקש למחוק את כל תגובותי בדיון הזה. לפותחת,אני מתנצלת,מקווה שתקבלי. (ל"ת) - גילי אבישי
22/12/2006  23:39 אין צורך למחוק את הדיון של גילי אבישי, הוא חשוב. - פונדקאית
23/12/2006  01:20 זה בסדר, גילי אישרה לי במייל לשיקולי לא למחוק, אז כמובן שלא מוחקת פסיק - רותי קרני הורוביץ
23/12/2006  08:51 פונדקאית יקרה, תבורכי כי חייך, אם לא אנשים כמוך, לא היה לי אחיין מתוק וחמוד היום ! - אירנה
24/12/2006  11:26 לא מסכימה עם הביקורת - מילכי
24/12/2006  13:24 אין ספק: את אשה יוצאת דופן. - דפלול
24/12/2006  13:48 אין לי מילים. אישה אמיצה את - מיכל של איל ויסמין
24/12/2006  16:22 מצטרפת לדפלול,מדהימה ומרשימה - מיכל ר(ח)
25/12/2006  12:39 פונדקאית יקרה - רותי קרני הורוביץ
26/12/2006  21:10 רותי, שלחתי לך מייל נוסף - פונדקאית


   
 

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש