קודם כל - מאז שיש לי את הפיצית המהממת שלי, המוח שלי נמצא באימון של 24 שעות לגבי אסונות שיכולים להתרחש ואיך למנוע אותם. היא היתה תקופה קצרה במשפחתון וראיתי ששמו שם ילד קרוב מדי לשקע חשמל שלידו גם תקע של טלויזיה והילד ניסה להכניס את האחד לשני - והמטפלת שהיתה בסביבה לא חשבה שזה לא בסדר, אלא התגוננה שמדובר רק בכמה שניות (כאילו שכדי להתחשמל למוות צריך עשר דקות). כמובן שהדיון איתה היה אחרי שרצתי לילד והרחקתי אותו משם. בכל מקרה - זה לימד אותי שמטפלת לילדה שלי צריכה להיות אמא. אמא לא היתה חושבת אפילו שניה נוספת - אלא רצה לילד ומרחיקה אותו, ובאותה הזדמנות דואגת שהשקע הזה יהיה מכוסה בפלסטיק. מה שאני מנסה לומר בהרבה מדי מילים - זה שמעבר לכל שאר הדברים שציינת והם חשובים בעיניי, חשוב מאד גם שאין לה ילדים משלה, וזה לא טוב בעיניי. אפילו העניין של לשמוע תינוק בוכה - עד שאין לך תינוק משלך, בכי של תינוק, בואו נודה, זה דבר די מעצבן אבל אפשר לסבול את זה. מהרגע שיש לך משלך, את פשוט עושה הכל כדי לא לשמוע את תינוק בוכה - שלך או של אחרים. את תרימי ילד של חברה בידיים כשהוא מתחיל לבכות, והאמא בדיוק הלכה לשירותים, פשוט כי זה קורע לך את הלב כמעט כמו לשמוע את שלך בוכה. וזה משהו שאת מקבלת עם מטפלת שהיא אמא. ככה אני מרגישה.
|
תוכן התגובה:
|