כמובן שבתור מבוגרים אנחנו שונאים איומים בעונש כשהם מפורשים, אבל גם פחות צריך אותם, כי הפנמנו (רובנו, לפחות...) את גבולות ההתנהגות הנאותה בחברה. אנחנו יודעים, למשל, שאם נקום ונתחיל לצרוח באמצע מסעדה, יוציאו אותנו ו/או יזעיקו משטרה, ולכן לא עושים את זה. בני ארבע-חמש רק לומדים איך העולם עובד, ולדעתי הם כן צריכים גבולות מאוד מאוד ברורים, כלומר להפנים שלא כדאי להם להתנהג כך, כי התוצאה לא תהיה רצויה להם. אני לא חושבת שאם ילד בגיל כזה מרביץ להוריו ומקלל בבית, למשל, צריך להגיב ברוח טובה ובסבלנות, כי אז הוא לומד שזה בסדר להתנהג כך, וירחיק לכת עוד יותר כדי למצוא את אותו גבול נעלם שבו אומרים לו - עד כאן. גם אני בתור אמא צעירה הייתי בטוחה שברוח טובה אפשר לפתור הכל, ועד עכשיו אני לא בעד הרבה עונשים (וגם כתבתי את זה, נדמה לי), אבל הגעתי למסקנה הכואבת שזה פשוט דרוש לילד, שזה מה שטוב גם לו, למרות שהוא בוכה קצת ברגע הראשון. זה ה"אני מאמין" שלי שכאמור למדתי בדרך הקשה, אבל אנחנו יכולות להסכים שלא להסכים :-)
|
תוכן התגובה:
|
