רגע לפני שאת מחפשת סימני בגידה, תחשבי קצת מה אם: מה אם באמת קשה לו נורא הקטע של מחויבות למשפחה (בעיקר הבנות), לא מחוסר אהבה, אלא כי האחריות והמחויבות ותכנוני הזמן, זה לא פשוט בכלל. מה אם הוא פוחד לדבר איתך על זה, כי כמו שאמרת: את מרגישה שאת כבר עושה הכל כדי לאפשר את החופש שלו, ועדיין זה לא מספיק לו, וכשהוא כבר העלה את זה בפניך פעם אחת - אמרת לו שזה לא הוגן. (שזה נכון כמובן, אבל עדיין זה לא כיבה אצלו את הרצון לנסוע). מה אם הוא אפילו כבר דיבר על זה עם איזה חבר גרוש שיעץ לו להתגרש, והוא - שאוהב אותך ולא רוצה להתגרש, אמר לעצמו שלפני שהוא מעלה בכלל מחשבות בכוון, הוא מרשה לעצמו את הנסיעה? אם זה ככה - עדיף בעל ומשפחה (בהנחה שבסך הכל טוב לך איתו), שמדי פעם בורח לחופש בחו"ל, על פני גירושין. ועדיין זה לא סותר את זה שגם לך מגיע. אני יכולה לספר לך שלפני כמה חודשים, אחרי שהפיצית נכנסה לעולמנו, בעלי התחיל לצאת עם חברים כל שבוע בערב. אחרי כמה פעמים מצאתי את עצמי ממש כועסת. כשחשבתי על זה מספיק, הבנתי שאני בעיקר מקנאת. אז עכשיו יש לנו הסדר שבכל שבוע לכל אחד מאיתנו יש את הזכות לצאת פעם אחת בערב ולהשאיר את השני עם הפיצית. וזה עובד מצויין וכל אחד ממש דוחף את השני לצאת בערב. ואפילו שאני מנצלת את הזכות פחות ממנו - הידיעה שמותר לי היא לא מעט. אולי באמת את מקנאת יותר מהכל? ובצדק? אולי את לא מרשה לעצמך את מה שהוא מרשה לעצמו והגיע הזמן לחלוקת פנאי קצת יותר שוויונית? מילה אחרונה אחרונה - ואני עדיין מאד מבינה את הכאב. באסה ונאחס ולא פייר.
|
תוכן התגובה:
|