כל מה שכתבו הקודמות כאן זהב הוא.
לקרוא, להתנחם, לאמץ מכל העצות מה שניתן או מה שמתאים לך.
מנסיון של שתי לידות בלבד, אני קוראת לזה ביני לביני "תקופת הקוואץ'" .. מין תקופה מגעילונת שחייבים לעבור,
בה לא תמיד זכרתי מי אני ולמה. יום התערבב בלילה, לא זכרתי אם קמתי או בעצם הלכתי לישון, ביקורים תכופים בשרותים, כל יציאה מהבית נראה כיבוש האוורסט, כל פרסומת בטלביזיה הוציאה ממני ליטרים של דמעות, הגוף קצת כאב וכיוב'.
שיננתי לעצמי כל הזמן "עוד כמה ימים וזה עובר, עוד כמה ימים וזה עובר, עוד .."
יום רדף יום והופ בוקר אחד קמתי והשמש זרחה, ונזכרתי איך קוראים לי ופתאום לאט לאט הקוביות התחילו להתיישב במקומן ,הפסקתי לבכות, החיים חזרו (כמעט) למסלולם - בהבדל קטן אחד -
תוספת קטנה מתוקה וחייכנית שמילאה את הלב באושר גדול גדול.
ועוד משהו -
אולי לא כדאי שתאיצי בעצמך. כתבת ששישה ימים אחרי הלידה כבר הוצאת את הילד מהגן. אולי נשמע מצחיק אבל אני הגעתי להישג הזה כמעט חודש אחרי הלידה! אז ראשית מגיעות לך תשואות על האומץ והכוח. ושנית - אולי כדאי לנוח עוד קצת, ואם קיימת אפשרות - לבקש ממישהו אחר שיבצע את זה במקומך.
אז אורך רוח, נשימה עמוקה... ולשנן "עוד מעט זה יעבור".
חיבוק גדול.
|
תוכן התגובה:
|
