לא יודעת מה **לך** יכול לעזור.
לי עזרה הידיעה שגורלו של העובר שלי מחוץ לרחם יהיה בלתי נסבל. במחיר של כאב לב (גדול ובלתי ניתן להתעלמות) שלי אני חוסכת ממנו כאבים יום-יומיים עם אפשרות מוגבלת לקיום חיים סבירים (שלל טיפולים רפואיים כדי לשמור על קיומו הפיזי ובמקביל טיפול סיעודי קבוע כדי לסייע לו לתפקד במישור היום-יומי). אני לא חושבת ששיקרתי לעצמי, אני לחלוטין מאמינה בכך. אילו היה לי ספק או שתוצאות הבדיקות היו גבוליות אולי הייתי מחליטה אחרת.
לומר שהשארתי אותו שם, זו בדיה. הוא איתי. ללא שם וללא פנים אבל שם. תמיד. בכל הריון, בכל אובדן, ולפעמים כשאני רואה את הבן של אחת מחברותי הטובות שנולד בתל"מ ההוא אני חושבת על מה שפוספס, לא באשמה אלא באחריות. אחריות כבדה של הורים, אפילו כשעוד לא ממש נקראנו כך בשלב ההוא.
פיזית, מה שעלי הקל היה פחיות של קולה מזוככת (שאסרתי על עצמי בתק' ההריון וטרום ההריון) משולבת באופטלגינים נוזליים לפני. התהליך עצמו מבוצע בהרדמה מלאה. אותי הרגיעה הידיעה שמי שמבצע את ההליך הוא איש מקצוע מעולה שבמעולים, הוא היה שם כשהרדימו אותי, הוא הגיע לראות אותי בחדר התאוששות.
לא ממליצה לך להכנס לתאורים גראפיים מלאים של מה עושים איך. את לא באמת רוצה לשמוע, ואני ששמעתי יכולה לומר לך שאחרי התאורים הללו (שקיבלתי מרופא הנשים הרשלן שהיה לי דאז, זה שלא שלח אותי לבדיקות למרות שהצהרתי על צמחונות רבת שנים...)הקאתי את נשמתי. הרגשתי כ"כ רע שלא הצלחתי לאכול או לשתות עד הערב, וגם אז קיבלתי קולה בכפית אחת ל10 דק', כדי שלא נגיע לבי"ח בשל התיבשות. האופציה הנגדית היא לידה, בהכרה מלאה. אישית אני לגמרי בעד הגרידה במצבים כאלה.
רופאים שנחשבים למאוד מנוסים בהליך באסה"ר הם פרופ' שניידר דוד (מנהל מח' נשים) ופרופ' הלפרין ראובית.
ממליצה לך על שבוע-שבועיים חופש, אם אפשר להתרפד בחברה טובה כדי לא להיות לבד. מקסימום אם תרצי לקצר זה יהיה קל יותר מלהאריך...
לי מאוד עזר לשבת לכתוב, לצייר, לבכות. בין הגילוי לבין ביצוע הגרידה עברו שבועיים לערך, זה היה מספיק זמן כדי להשלים עם סיום ההריון, עם הבחירה שלנו לא להמשיך, לא להאחז בתהליך ניסויי שסיכוייו להצליח נמוכים עד לא קיימים.
|
תוכן התגובה:
|
