אולי אני מייחסת יותר מדי חשיבות לנושא ארוח החברים. ארוח חברים בגירסה המוכרת לי זה שהילדה באה אלינו הביתה ישר מהצהרון ונשארת עד אחרי ארוחת הערב. במשך הזמן הזה אני מסיעה אותה, אחראית לשלומה. אחראית לתזונתה, ולפעמים גם צריכה לפתור קונפליקטים כאלה ואחרים. אמנם הבנות כבר גדולות (כיתה א') אך עדיין לפעמים יש לי השפעה על סוג הפעילות שתעשנה, או לפחות לדאוג שהפעילות לא תסתכם בצפיה בטלויזיה. כשמדובר על ארוח לעיתים קרובות הילדה החברה הופכת להיות כמעט כמו עוד ילד בבית. לפעמים, גם אם אני לא רוצה בכך, אני אפילו מוצאת את עצמי מחנכת - שלא תציק לאחות הקטנה (שלנו), שלא תיגע בדברים שהיא לא אמורה לגעת וכו'. ואז אני גם צריכה לשקול ולמדוד מילים, אני רואה בכך אחריות. ועוד משהו שאולי נראה קטנוני - יש כאן גם השקעה כספית - ארוחה, מעדנים, וכו'. לאור כל זאת לא נראה לי נכון והגיוני שיהיה כזה חוסר איזון - ילדה אחת שמתארחת הרבה והשניה אף פעם, אלא אם יש סיבה ברורה שמקובלת על שני הצדדים. מעולם לא קרה לי מצב כזה ותמיד כשארחנו ילדה האמא השניה דאגה שבפעם הבאה זה יהיה אצלה. לא אם זה משהו חד פעמי, גם אם ארחנו פעם פעמיים ולא הוזמנו אליהם, שכחנו, עברנו הלאה. אבל אם זה מצב קבוע אז כמו שכתבתי - תחושה חזקה של חוסר איזון שאולי כן שווה לברר.
|
תוכן התגובה:
|