|
9/2/2008 11:07
|
תל אביבית
|
מאת:
|
|
אני בשיטה ההפוכה
|
כותרת:
|
קודם כל בבית תמיד יש בייגלה ועוגיות.
ואם אנחנו הופכים את הדברים האלה למוצר מבוקש, נדיר - נקבל מניפולציות ומשא ומתן.
אצלנו אין שום הגבלה על אוכל בכלל או זבל בפרט - אם הילדה רוצה במבה או בייגלה או דובונים או שוקולד - הכל זמין ולרוב היא אפילו לא צריכה לבקש, רק לקחת.
ואת יודעת מה? היא בקושי לוקחת.
לא כי זה לא טעים - אלא כי לא מתחברות לזה שום אמוציות מיותרות של "תהיי ילדה טובה תקבלי", או "נפלת? קחי שוקולד", או "אם תאכלי את הבשר תקבלי את העוגיה".
זה שם כמו תפוחים ותפוזים, כמו בשר ונקניק, כמו לחם ומים- יש ואפשר.
וכשהיא כבר לא רעבה כי היא סיימה - לא דוחפים, לא "תאכלי עוד חתיכת שניצל", לא "אז לפחות תגמרי את הירקות". סיימת? סבבה - שבי איתנו בכיף, או קומי מהשולחן, אבל תני לנו לסיים את שלנו. (ואנחנו מאד מקפידים לאכול יחד את ארוחת הערב).
אוכל הוא רק אוכל, ואנחנו אלה שעושים ממנו יותר ממה שהוא, לא הם. הם לומדים מאיתנו.
גבולות ודאי שיש, וחלקם גם קשורים לאוכל - לא זורקים על הרצפה, לא אוכלים במיטה או בהליכה, לא נותנים לחתולים.
ועוד דבר - אנחנו המודל להכל - אם אני מתייחסת לפרי חתוך כאל פינוק - אז הוא פינוק (ע"ע תותים). אם לעומת זאת הייתי מכסה כל תות בערימת גלידה וקצפת - אז המסר היה הפוך.
זו דעתי.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
