|
14/4/2008 00:50
|
תמרה
|
מאת:
|
|
בדיוק קרה לי מקרה
|
כותרת:
|
ביום שישי בגן העיר בת"א -
הלכתי עם א. לעשות פיפי. לשם שינוי אני זו שהיתה צריכה (קריצה). התאים שם די קטנים אז פעם ראשונה בחיים שאני לא נכנסת איתו אלא הוריתי לו לעמוד מחוץ לתא ולשמור לי על הדלת ועל התיק שלו (אלק - כדי שירגיש שיש לו משימה ולא יזוז משם). וכל הזמן אני מדברת אליו. לפתע שומעת קול של גב' אומרת לו משהוא כמו - "הנה בוא תחכה איתי בוא נחכה לאמא פה" ומבינה שהילד מתרחק מהמקום שהוריתי לו להיות בו - מחוץ לדלת. לפתע - כמובן הכל שניות כמה זמן כבר אמא תרשה לעצמה לעשות פיפי בשירותים ציבוריים כשהילד בחוץ.... נתקפתי בהלה. כי הבנתי שהיא מרחיקה אותו והשד יודע אם לא לוקחת אותו. תוך שנייה עפתי החוצה. ראיתי אותו עומד איתה. לא יודעת אם יד ביד אבל משהוא כזה לידה והם עומדים ליד הכיורים. מדובר היה באשה מבוגרת איזור 70. מצד אחד הבנתי שכנראה היתה לה כוונה טובה - אולי להרחיק אותו המתנה ליד תאי השירותים ולהמתין איתו יענו במקום נחמד יותר ליד הכיורים עד שאצא. ובכל זאת.....
אמרתי לה - תשמעי גברתי אני מניחה שהיתה לך כוונה טובה אבל הילד צריך לדעת שהוא נשמע לאמא שלו ולא מדבר עם אנשים שהוא לא מכיר ולא צריך היה לגרום לו לזוז מהמקום שביקשתי ממנו להמתין לי. כמובן שאמרתי את הדברים מתוך החרדות שלי, מתוך כל סיפורי האימה שלפתע נזכרתי בהם. מתוך תמימות של ילדים (זוכרות איך דיברנו על זה שילד ילך אחרי מי שמציע לו ממתק). אמרתי לה שאני רוצה שהילד שלי ידע שהוא לא צריך לדבר עם אנשים שהוא לא מכיר וכו'. אמרתי הכל בקול ענייני אבל היה ברור שאני לא מרוצה. היא עשתה איזה פרצוף והלכה. ברור לי שהיא נפגעה כי כנראה שהכוונה שלה היתה טובה . ובכל זאת אמרתי לילד שהוא לא מדבר עם אנשים שהוא לא מכיר אלא אם אמא או אבא או משהוא מהמשפחה אמר לו שמותר לו לדבר איתם וכו'.
בקיצור כנראה הגזמתי אבל נבהלתי.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
