הבעיות אינן נעלמות גם אם הילד אינו "ידוע" למערכת. בעיות אמיתיות ילוו את הילד לכל אורך הדרך ואני אישית מאמינה בשיחה פתוחה עם צוות ביה"ס (אנחנו בדיוק לפני שיחה כזו, פניתי למרפאה בעיסוק שמלווה את הגמד כבר שנתיים וחצי וביקשתי שתוציא דו"ח עדכני כדי שאוכל למסור ליועצת ביה"ס מטעמי, כדי שיהיו ערוכים לקשיים וכדי שהילד לא יחווה תסכול מיותר!). במקרה הספציפי שלנו - הבעיה (במוטוריקה, בעיקר עדינה) אותרה בגיל צעיר מאוד ומטופלת באינטנסיביות רבה, ולכן הצלחנו למנוע נזק לשאר התחומים (רגשי, חברתי וקוגנטיבי שהם הרבה מעל למצופה מבני גילו). אין מושלם, מסתבר ;).
אין בושה בלקבל עזרה או סיוע. להפך, מודעות לקושי יכולה לבלום את תחושת הכשלון. אני בעד עדכון מראש, עוד לפני שהילד מגיע לכיתה א', ומטעמי (כך יש לי אפשרות לנהל דיאלוג עם הצוות ולא רק לדעת שמקבלים מידע חלקי ובע"פ מהגננת ליועצת, כך ע"פ נהלי משרד החינוך). יש לי חברות שהעדיפו לתת למורה חודש -חודש וחצי (עד סוכות) להכיר את הילד ורק אז יזמו שיחה. יש כאלה שבחרו לומר ש"אין כל בעיה" למרות שהילד טופל מחוץ למסגרת ולמרות שהצוות בביה"ס היה ער לקשיים ויזם שיחות עימם.
פעם קראתי בכיתה את זה "אין אדם המוכשר בכל, לכל אדם יש כשרונות ויכולות משלו". אני יותר ממסכימה. הכרת הקושי לרוב תסייע במציאת חלופות שיקלו על הילד, ואולי גם תאפשר למנהלת /יועצת שעורכת את השיבוצים לגלות התחשבות והתאמה טובה יותר למחנכת ספציפית.
הסיבות לפנות לשירות פרטי בעיני הן לוחות הזמנים של השירות הציבורי שלרוב עמוס מאוד, או כיסוי חלקי מבחינת עלות (על מנת לא לשגע את הילד ולעבור ממטפל אחד למשנהו). עדיין אני חושבת שבמצב הנ"ל לפסיכולוג הגן יש יתרון על פסיכולוג פרטי.
|
תוכן התגובה:
|
