מדברת, כמובן, בשם עצמי ולא בשם נירה, אבל נדמה לי שבקטע הזה אנחנו שותפות לדעה. גם אני עברתי קיסרי עקב מצגים (עכוז+אלכסון, כך שכנראה שזה באמת היה מוצדק, אם כי היום אני מפקפקת גם בזה. בכל מקרה - היה ניתוח, מתוכנן). הניתוח עצמו עבר בסדר על פי המדדים הרפואיים. בלי סיבוכים, התאוששות בקצב טוב, כאב סביר (אני לא יכולה להגיד שלא היה, אבל לא משהו שאי אפשר להתמודד איתו). מה שנקרא ניתוח מוצלח. ובכל זאת, תחושת החסר היא חזקה, והיא מתחזקת ככל שחולף הזמן. מה שנירה הגדירה כתחושת עקרות. אני לא ילדתי. הוציאו ממני תינוקות (מקסימים ונהדרים, אבל זה ממש לא קשור). תיאורטית, הם היו יכולים להיות של מישהי אחרת. לקח לי די הרבה זמן להתגבר על תחושת הבייביסיטר, ולקלוט שהם באמת שלי. שאני אמא. אצלי, זה גם התחבר לקשיי הנקה (בגלל הקיסרי התחלתי ברגל שמאל, אבל בסופו של דבר ההנקה לא הלכה מסיבות אחרות לגמריי) - ושוב, אותה תחושת פספוס וחסר. אז כן, אני בונה על ההריון הבא, אבל חוששת שאני מטעינה אותו בעומס רגשי גדול מכפי תכולתו. ניתוח נוסף (ואני ממש מקווה לא להגיע לזה) לא יכול להיות חוויה מתקנת, כי הקלקול, עם ובלי מרחאות (מעבר לחסר הנפשי, קלקלו לי את הגוף...) הוא בעצם הניתוח, ולא באופן ביצועו (למרות שבדיעבד, יש דברים גם כאן שהיה אפשר אחרת, ועכשיו אני חכמה יותר).
ולנירה - את מה שאני יודעת כבר אמרתי לך, אז רק מוסיפה חיבוק.
|
תוכן התגובה:
|