גם בעיני השאלה הייתה מוזרה. כל עוד יש הדדיות, לכל אחד יש זכות (ואולי אפילו חובה) לזמן פרטי. ופתאום שאלתי את עצמי מה בן זוגי עושה בזמן הפרטי שלו? איך הוא "מתאוורר"? ובעצם הזמן הזה מוקדש לביקור אצל ההורים. והאמת? זה מחרפן אותי. יש לי אלרגיה להורים שלו. ומשום מה אני מתעצבנת כשהוא הולך לשם. ושתבינו, זו אלרגיה לא מוסברת. הם אמנם נודניקים, אבל במקרה הזה זה לא בא על חשבוני, כי הוא נוסע לשם לבד, אז מה איכפת לי? הם לא מסיתים אותו נגדי או משהו כזה, אפילו להיפך, הם שואלים אותו תמיד לשלומי.(טוב יש לי כמה דברים קטנים על הלב עליהם, אבל אלו ארועים ישנים וקטנים, מקרים קלאסיים בין כלה לחמות, אמא שלי עצבנה אותי הרבה יותר מזה -וגם אותו, ולא אני ולא הוא מגיבים אליה ככה...)
הוא נוסע לשם בערך פעמיים בשבוע, מרחק של 15 דק', נשאר שעה-שעתיים, וחוזר, וזה משרת שתי מטרות במקביל- הביקורים שלו גם מפיגים את שגרת הזקנה שלהם ולדבריו הוא "מתאוורר". (בררררר אני הייתי נחנקת שם.)זה יותר מידי? לא נראה לי. (אם זה היה כולל אותי-הביקורים האלו זה היה מביא אותי לשיגעון, אבל שוב- זה רק הוא. אני נפגשת איתם לעיתים הרבה יותר רחוקות)
יש לנו את הזמן שלנו לבד, הוא באמת עובד קשה, לומד קשה ואבא טוב, בכלל, אדם שאני מאד מעריכה ואוהבת. הנסיעות הללו לרוב באות בתיאום איתי, ואם זה לא מתאים לי כי סתם בא לי שישאר איתי בבית, אני מרגישה מין אשמה על היותי מכשפה. ואני גם מעבירה מסר כזה- קשה לי להגיד בפשטות "אל תלך, תישאר איתי הערב". וזה לרוב יוצא לי עם פרצוף שמעכיר את האוירה, אז כבר ממילא לא שווה ההישארות שלו בבית...
אני לא מבינה את עצמי, למה איכפת לי שהוא נוסע לשם? ובכלל למה אני "מחפשת" אותם...
|
תוכן התגובה:
|