9/9/2008 12:40
|
רותי קרני הורוביץ
|
מאת:
|
תל-אביבית יקרה
|
כותרת:
|
השימוש במושג עניה הוא חרב פיפיות. מחד, הוא מלמד במובן הפילוסופי פיסת מציאות חשובה, באמת. ההגדרה משחררת, ומאפשרת תובנות מרעננות על עצמך ועל הסביבה. הנה, אני לדוגמא גרה באזור אמיד לכאורה. כשאני מביטה בציציות של הילדים הרכים בביה"ס היסודי, אני מגלה שמאחורי הכתובת הנוצצת מתגלה ילד קשה יום. שהוריו אכולי אמביציה הדוחפת אותם לסגנון חיים בלתי אפשרי, אך שמתפרצת כי השורה התחתונה מקצצת להם את החיים מפה ומשם. ורואים את זה על הילדים. זה סוג של הזנחה עם ריח מיוחד. קשה לא פחות אך שונה מזה של אותו קשה יום מעיירת ספר מהוהה. מאידך המגדיר עצמו עני, מדביק על עצמו לפעמים אות קלון מרפה ידיים, סולחת ומתפשרת במובן הרע. אז אני רוצה לצאת חוצצון, אבל ממש בשוליים, כי עקרונית את צודקת. התוספת שלי היא שלא חייבים להיות עני כדי לא לבזבז כסף. אני מכירה נשים אמידות מאד שמגיעות עם ג'יפ המרצדס שלהן למגרש החניה של שוק בצלאל, וגם עם ג'יפ הב.מ.וו לעמק עודפים. יש טעם מיוחד בקניה שאינה מבזבזת כסף מיותר. אישית, יש לי גם משהו נגד להעשיר את מי שהפוזה המנופחת היא חלק מהשירות אותו הם מציעים. לא קונה. שנהיה עשירות ונמשיך לקנות בתבונה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|