אולי טיפה OFFTOPIC
גם כשהייתי סטודנטית ולא היה לי גרוש על התחת, ידעתי שלגור עם שותפים - זה לא בשבילי ועשיתי הכל, אבל הכל, בשביל לגור לבד. עבדתי יום ולילה, וגם למדתי. מההורים קיבלתי 1000 ש"ח לחודש (הם היו עולים לא מאוד חדשים בזמנו וגם זה היה מעל ומעבר למה שהיו מסוגלים לתת). אבל גרתי לבד. כי זה היה הכי חשוב לי. היום, אני קוראת את אביבה והתגובה הראשונה שלי: אני מורידה את הכובע בפניה. (למרות שלא שאלתי אותה איפה היא מתגוררת, כי יש הבדל עצום בין מרכז ת"א וחדרה למשל), אבל בסופו של דבר זה עניין של אופי, תפיסה וסדרי העדיפויות. אחת מוציאה על שיחות הטלפון שלה אלף ש"ח בחודש וקונה לעצמה בגדים בשוק הכרמל. אותי זה ממש לא מעניין, לדבר בטלפון הכוונה. אין לי גם זמן בשביל זה. אבל אני מעולם לא הצלחתי לקנות לי נעליים שעולות פחות מ-500-600 ש"ח. ואף יותר. מה לעשות - אני רואה את ההבדל. ואוהבת דברים יפים ואיכותיים. ומוכנה לשלם על כך. יש כאלה שאוכלים טבעול וטעים להם. סבבה. אצלי בבית זה לא עובר. מעולם לא קניתי מוצרים קפואים, לא בשר ולא שום מוצר אחר חוץ מגלידה. קונה רק דברים טריים ואיכותיים. כי גם פה - אני מרגישה את ההבדל בתוצאה הסופית. אני כן נוסעת לחצי חינם פעם בחודשיים וקונה שם מוצרי ניקוי, שקיות אשפה, חיטולים, מגבונים. כי זה חיסכון גדול יחסית לקניות במרכז ת"א.
מה שרציתי לומר, שבנוסף ל"יש אפשרות" או "אין אפשרות", זה גם עניין של אופי והרגלים. וסדרי עדיפויות בחיים.
לא על כך היה הדיון, אבל אני חושבת שהנקודה הזאת מהווה גם חלק משמעותי מהעניין
|
תוכן התגובה:
|