את שני ילדי הכנסתי בערך בגיל שנה למערכת חינוך "מסודרת". לפני כן הם היו בטיפולי הבלעדי בבית (1:1) מכיוון שגודל הקבוצות והיחס הכמותי נקבעים ע"פ גיל הילדים, זה לא נראה לי בעייתי. כן הייתי בודקת את האופציות מבחינת הגישה לילדים, מבקשת לבקר במקום בזמן פעילות, לשוחח עם מנהלת המקום בודקת האם מה שמצאתי באמת מתאים לי.
לגבי חשיבות ההכשרה - אין לי ויכוח שיש צורך בהכשרה, אך אינני בטוחה כי ההכשרה שכיום מקבלים במכללות לחינוך היא זו שהופכת את המחנכות לעתיד לטובות ומקצועיות יותר. יש לדעתי, הרבה פחות פרקטיקה והרבה יותר אקדמיה. הדגשים השתנו. אינני חושבת שתואר ראשון שני או שלישי הופך אדם למורה/מחנך טוב יותר. ולצערי, משנה לשנה המצב מורע, בשל תנאי הסף הנמוכים והרצון של המכללות "לשרוד" ולהבטיח את קיומן. עם בוגרים "טובים" כ"כ מה הפלא שכל אחת שרוצה, יכולה לפתוח מסגרת פרטית, ללא רשיון ובניגוד לחוק?
(וכאן ניתן להעלות לדיון את המחנכים במסגרות אנתרופוסופיות, שלחלקם אין תעודות הוראה/רשיון הוראה אלא הכשרה מקצועית במסגרות שאינן מוכרות כלל ע"י משרד החינוך והדבר אינו פוגם בתפקודם או במקצועיותם או ברמת הביקוש לגנים הנמצאים תחת אחריותם...)
|
תוכן התגובה:
|