אנחנו שלוש אחיות. מערכות היחסים בחיי הנישואין של כולנו שואבות מהמודל של האמא שלנו- פסיביות גמורה וציות עיוור עד כדי טמטום, כלפי הבעל ומשפחתו. אין אצלנו מכות או משהו כזה. הם לא צריכים. אנחנו כבר מאולפות. שתי האחיות שלי לא החזיקו משרה נורמאלית כבר הרבה הרבה שנים, הן חיות בצל בעליהן.
זה מאוד בולט אצל אותה אחות שהבריזה לי. דוגמה מצויינת לכך: כשהילדים שלי שאלו אותה פעם מה המקצוע שלה, היא התחילה לספר להם על משפחתו של בעלה... (משפחה מפורסמת שהיא עוסקת כבר יובלות בשיפוץ נכסי הדלא ניידי שלהם) הילדים שלי חשבו שאולי לא שמעה טוב את השאלה ושאלו שוב מה המקצוע שלה ושוב היא חזרה על הסיפור.
ככה זה כל חיי. אחותי היא מין דמות גרוטסקית של עקרת בית משנות החמישים. ראיתן פעם אדם שעונה לטלפון במין שלו-הום עליז כזה, באותו גוון, כבר עשרות שנים? כאילו, אותו מצברוח כבר עשרים שנה? מעולם לא מתעמתת עם בעלה, שמשפיל אותה, קוטע אותה באמצע משפט בבית הורינו, סותר אותה, מלגלג עליה, תמיד עם חיוך פלסטיקי כזה של איזה שחקנית הוליוודית.
אני קצת יוצאת דופן במשפחה, כי אני מורדת. אף פעם לא תוגמלתי על זה. להיפך. תמיד קיבלתי פידבקים שליליים על הפה הגדול שלי, על הפינוק, העקשנות, על זה שאני "לא בן אדם" (ציטוט). אצלנו, במשפחה בה רק הקונפורומיסטיות והגמישות מתוגמלות, אין מקום לשכמותי. היא לעומת זאת אלופה בזה. אני הכבשה השחורה.
גם בסיטואציה שהייתה היום, כצפוי, היא נלחמה בכל הכוח. בהתחלה ניסתה לשכנע אותי שבכלל לא יהיה לי מקום לארח אותה (ואז זה בגללי שהיא לא באה), הדפתי את זה, כשזה לא הלך לה, החלה להכתיר אותי בתור מניפולטיבית (מעולם לא הייתי כל כך לא מניפולטיבית. פשוט אמרתי לה את מה שאני מרגישה. סקונד בסט, ככה אני מרגישה בסיטואציה שנוצרה) על זה הוכתרתי כילדותית.
אחר כך היא עשתה משהו מאוד מוזר- החלה לבכות ולהכות על השולחן, ממש איבדה את זה. באותו רגע ממש ריחמתי עליה. ואו. באיזו פינה היא נמצאת היא ממש בין הפשיט לסדן. מסכנה. כאן החלטתי לעזוב את הזירה ולרדת ממנה , הודעתי לה שתלך למי שהיא רוצה ולשאר בני משפחתי ובשקט גמור הלכנו משם.
כשהיינו בדרך, במכונית, הגיע טלפון ממנה, בטון הרגיל עם השלו-הם המעושה.
איזה התיחסות או תובנה למה שקרה? כלום. פשוט להודיע ששכחנו את אחד המעילים של הילדים.
|
תוכן התגובה:
|
