28/3/2009 01:41
|
רותי קרני הורוביץ
|
מאת:
|
תנ"ך, מין, פיגור
|
כותרת:
|
כרמל יקרה, לשאלותייך הראשונות
לגבי טענתי שהדגן מגדל את הניאוקורטקס שלנו וגורם לנו כעין פיגור ופטרת - מחלה שסופה לגרום פטירה, איני יודעת האם דגן הוא הגורם היחיד. יש ספר של סטפן קינג 'על הכתיבה'. קינג נותן שם מתכון לכתיבה, אותו הוא משווה לשלד של דינוזאור. צריך לעבוד עם נוצה, ולנקות בעדינות סביב החלק שגלוי בלבד. אם מתעקשים לחפור מתחת חלק אחד ולחלצו בלי השאר, עלולים לרסק את הממצא. כך אני בוחרת את מלחמותיי. בנוצה. רק את מה שגלוי לי אני יכולה להגיד. את זה ראיתי, ואת זה אני אומרת.
את שואלת האם מתוך נסיוני האישי אני חשה בשינוי מאז ההמנעות, מאז הדיאטה הזו, הברות (סליחה, אני לא יכולה שלא להביא את רמזי המילים). ובכן, אני לא יודעת. אני ניסוי ללא קבוצת ביקורת. אין לי מושג מה היה קורה אילו הייתי אוכלת 'רגיל'.
איני מאד בריאה ביחס לאחרים. כלומר אין לי טפו טפו טענות, אבל הנה אני סתומה ומנוזלת, בדרך החוצה אמנם, אך בכל זאת. ואני מרגישה את תחילת הדימנסיה הקלה של גיל ארבעים ושלוש. אז אני לא יודעת.
לגבי מין. את שואלת האם החדירה היא המשחיתה או השפיכה. אני לא יודעת. אני חושדת בשניהם. אני חושבת שהעונג העילאי אינו מחייב חדירה, אלא מתרחש מעצם הלב היוצא אל הזולת המשמעותי ברגע הקרבה. במונחים אנטומיים אני מניחה שהמודל הסכימתי הבא יהיה מקובל כהסבר: הנרתיק גדוש ומתוך שהוא מלא בעצמו, קירותיו מתקרבים, סיכוכו עולה על גדותיו. בעיני זה המתואר המושלם של 'כוסי רוויה'. מקווה להשלים את מאמר הריפוי באמצעות תשוקה הבלתי מסתיים שלי לניוזלטר, אולי זה יהיה יותר ברור, ומביא חזרות על הרעיון מזוויות שונות להקלת ההבנה.
עוד ברור לי שהשפיכה היא מטרת הדת (DAT) הקדושה, שכוונתה להעמיד עוד ועוד דורות רגנרטיביים של השתפרות בינדורית, תוך השמדת תוצרי הביניים שסיימו השתפרות יחסית והעמידו דורות חדשים בצלמם. בעיני אוטופיה תתרחש בנקודה שכולם יילדו רק את מי שנהרים, כלומר ההרות ילדו, ותיפסק ההתעברות להבא. זה חזון אחרית הימים שלי. להשאר, בלי צורך בריסט של המוות.
לגבי ערווה וילדים. אני לא יודעת. שוב, השלד והדינוזאור. אין לי תובנה מיוחדת, לשלה זו אני סתם עוד אלגוריתם סביר
לעניין התנ"ך. את כותבת:
מה זה התנ"ך הזה? האם אנחנו לא מבינים או לא מפרשים אותו נכון? הרי אם שם מצוי סיפור גן עדן ושם כתוב שנאמר לא לאכול מפרי גן העדן אחרת מות תמות, אנחנו רק לא הבנו שזו החיטה, התעלמנו והמשכנו להכין ולאכול את אותו פרי - הלחם, שלא ממית אותנו ברגע אלא בדרך שאנו נקרא לה הטבע. אז כנראה שישנה משמעות לסיפור, לא?
כן, כך אני חושבת. שהחיטה היא הפרי האסור, וששימור אכילתה משמר את עונשיה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|