שי, ילד בן שנתיים וחצי, חגג השבוע, את הטיפול האחרון (כולנו מקווים). עולם רפואת השיניים מאד לא חביב על שי, והוא מנסה לחמוק ממנו ובעיקר ממני, בכל דרך.
בקושי רב, השכיבה אותו אמא על הכיסא, בעודה מתפוצצת מצחוק בשל סיפורי הנרגשים על בת המשפחה החדשה שלי- קרפי (שהתגלתה כצפרדע נחלים דוקא).
שי לא נדבק בהתלהבותה של אמו מתאורי שפתיה המוזהבות (בחיי!) וחינה הרב של קרפי, ופרץ בזעקות.
זעקות עוד הייתי מקבלת בשלווה, אבל שי החל להתפתל. לעשות ככה כתר על הניב שלו,זה ממש קשה.
תחנונים, הבטחות ונזיפות של אמא, לא הואילו במאום. אני ראיתי בעיני רוחי את קרפי היפה, ולא התחשק לי לפצוע את שי הקטן. אמא קמה ויצאה מתחום הראיה של שי ואני הודעתי, שרק אם ישב בשקט, אקרא לאמא חזרה.
בתחילה, לא הואיל דבר. שי המשיך להתפתל בכל פעם ששמע רעש, אך משגילה שאני נחושה בדעתי, ועוד מספרת לו סיפורים מסמרי שיער על יכולותיה הפלאיות של קרפי המחוננת (הידעתם שצפרדעים מגיעות לבגרות בגיל שנתיים? זאת אומרת שאת בחינות המתכונת, הן עושות בערך בגיל שנה וחצי- גאונות!)
שי, שנראה כאחד שאינו מתעניין עמוקות בצפרדעים, נרגע ושכב בלי לנוע. אמא חזרה והתישבה לידו. מבטו של שי הזדגג לאט לאט. שאר הטיפול עבר בעודו ישן בשלוה, מידי פעם פוקח עין תורנית, אם הפריע לו איזה רעש.
לבסוף הרביץ פיהוק, וקם לבחור מתנה.
|
תוכן התגובה:
|
