אבל את הכאבים האיומים אני לא אשכח לעולם. בעשרת הימים הראשונים אחרי הלידה היו לי טחורים בגודל של פלח קלמנטינה (סליחה על הפלסטיות) ומה שהציל אותי היה האופטלגין. הכאב דעך אך הטחורים עדיין היו גדולים. בעצתה של רופאת הנשים (בביקור של 6 שבועות אחרי הלידה), אחרי יציאה, הייתי בעדינות מחזירה אותם פנימה ע"י דחיפה קלה עם האצבע (ושוב, סליחה על הפרוט ...). הכאב הקשה הוא כשהטחורים נשארים בחוץ ופתח פי הטבעת לוחץ עליהם. חשבתי שחיי לא ישובו להיות כפי שהיו. אך עם חלוף הזמן, הם נספגו. היום, יותר משנתיים אחרי, הם מאוד קטנים וחוצאים רק אם אני מאוד מתאמצת בשירותים, דבר ממנו אני נמנעת. כך שהם כמעט ולא מורגשים.
יחד עם זאת, אני חושבת שהדבר היחעד שמונע ממני לעשות ילד נוסף (רביעי) הוא הזיכרון של כאב הטחורים ודליפות השתן הקלות שיש לי אם אני יוצאת לריצה עם שלפוחית שאינה לגמרי ריקה.
מקוה שגם לך יחלוף. לצערי, אין לי עצות מעשיות.
|
תוכן התגובה:
|