|
31/5/2009 12:31
|
אני עצמי
|
מאת:
|
|
איתך!
|
כותרת:
|
גם אימי נפטרה לפני 14 שנה, מיותר לציין כי עברתי הכל לבד מאז - חתונה, ילדים, בית ועוד ועוד.
כל המסע הזה אחרי ההריונות וכל החבילה המתלווה לכל היריון, גידול הילדים, רכישת בית, תשלומים ומה לא בעצם חיסן אותי והשכיח ממני מעט את הכאב, אמרתי לעצמי "אני לבד, אבל בעצם יש לי בעל איתי וביחד נתמודד מול הכל" ואכן זה קרה. שיננתי לעצמי בעצם את משמעות החיים, הטבע ודרכו.
אני לא חושבת כל היום "אילו הייתה לי אמא..." כי אין לי וזאת עובדה, לכן קל יותר ואני מציאותית יותר וככה אוספת את עצמי ולא נותת לעצמי לשקוע במרה השחורה, מה גם שיש לי קטנים בבית שצריכים אותי תמיד שמחה ואני מעצמי רוצה לשדר להם תמיד שמחה.
כשהם במסגרת אז אני כן יכולה למצוא את עצמי משוחחת עם אחיותיי ומעלה זכרונות, אז זה משחרר קצת. אני מאמינה שיש לך קרובי משפחה שאת יכולה לשוחח איתם, וגם עם הבעל, זה נורא מקל לשחרר מעלייך קצת את הכאב.
לגבי החרדות, האמיני לי שגם אני נעשיתי חרדתית יותר והרגשתי שמלאך החבלה רודף אחריי כל הזמן, היום אחרי 10 שנות אימהות השתניתי, לא רק המקרה המצער הוא הגורם, אלא יש הרבה פרטים קטנים מהחיים שהם גם יכולים לגרום ואנחנו פשוט "מתעלקים" על גורם אחד,(כמה אימהות שכן יש להן אמהות הן חרדתיות?) האמיני לי שהיום ואני מודה בטעות שלי שאני "הזקתי" לילדים שלי כתוצאה מהחרדת יתר, והיום אני אוכלת אותה, זה לא שווה, אני מציעה לך כל הזמן לדבר, לדבר על החששות שלך לא לשמור בבטן, אחר כך בלי להתכוון מעבירים לילדים וזה בריא.
מצטערת אם לא יצא ברור, ניסיתי להעביר מסרים יותר ברורים, לא כל כך הולך לי.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
