אני זוכרת עד היום, לא יודעת בת כמה הייתי אבל בטוח שביסודי, היה לי שכן גדול ממני, והוא רצה לשחק איתי סטירה נשיקה, אבל רק את הנשיקות, ולבד רק שנינו, במקלט של הבניין. זכור לי שלא רציתי אבל הלחץ היה חזק עד כדי כך שהיה קשה לי להתנגד (לא לחץ פיזי, לחץ של שכנועים). נדמה לי שהוא ניסה בהדרגה גם לשכנע ליותר מזה אבל כאן הוא כבר לא הצליח. בהחלט זיכרון לא נוח. מצד שני את המשחק כמשחק שכונתי אני זוכרת דווקא בחיוך. אין לי מסקנות.
|
תוכן התגובה:
|