שחפי שלי, שהיה איתי בבית כמעט שנתיים התחיל גן חדש. קיבוצי. איזה ילד זה. כולם כבר מאוהבים בו. משחק כל כך יפה, אוסף צעצועים ומחזיר למקום, מבקש הכל בצורה ורבלית, אוכל מדהים. ואני עומדת בצד ונזכרת ברגעי האושר בבית, רק שנינו לבד בבוקר עד שמגיעים אחיו המקסימים גם הם (כבודם במקומם מונח, אבל הוא הגוזל שלי, לא?). נפרד ממני בחיבוק ונשיקה והגננת אפילו לא הבינה למה אני מתקשרת לבדוק מה איתו.... "הוא משחק בחצר הגרוטאות כרגע". טוב, נו. צריך לשחרר. בטח האסימון יפול בעוד כמה ימים, אבל גם זה בסדר. פרידות הן חלק מהחיים שלנו. זו פרידה טובה.
בהצלחה לכל הילדודס, הגדולים והקטנים.
|
תוכן התגובה:
|