חשוב לי לציין שלא גדלתי בבית אלים, הקשר של אמא שלי ושלי הוא טוב עד היום, אבל העניין הזה נשאר צרוב בזכרוני, ונראה לי מתאים לנושא...
מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מבולגנת, חדר הפוך, מגירות עמוסות לעייפה, ובעיקר - שולחן הכתיבה שלי, מעוז הבלאגן, עמוס הדפים והמחברות, עד שלא ניתן לראות את המשטח שמתחת. לאמא שלי היתה שיטה: כשהיא נכנסה למצב רוח של סידור הבית (ואני מכירה את המצברוח הזה היום מעצמי, כאמא), וראתה את החדר שלי, אחרי שנסתה לשכנע שאסדר ואני מרחתי את הזמן, היא הוציאה את המגירות אחת אחת, שפכה את תוכנן על הרצפה, ובהינף יד, כמו שגורפים חול, גרפה את כל מה שהיה מונח ב"סדר" שלי על השולחן, כך שנחת על הרצפה. התוצאה היתה רצפה מלאה ומבולגנת, ושולחן נקי. היא היתה אומרת: "תסדרי", ויוצאת מהחדר. מיותר לציין איך הרגשתי עם זה, אבל המעניין הוא שזה ממש לא עזר... לא הפכתי לילדה מסודרת, הבית שלי מבולגן עד היום (והיא כבר הפסיקה לגלגל עיניים כשהיא נכנסת אליי...) וגם השולחן של הבן שלי, מבחירתו כמובן, מלא בציורים, דפים, מחברות וספרים. מדי כמה שבועות אנחנו תופסים שעה משותפת ומסדרים את זה ביחד. ואז הוא נהנה להיזכר במה שצייר לפני חודשיים/שלושה, בשיעורי בית שאבדו לו, בספר שחיפש הרבה זמן... חוויה מתקנת - בשבילי.
|
תוכן התגובה:
|