אנחנו לא אוהבת שהם עצובים או מאוכזבים. אבל זה דווקא בסדר בשבילם.
אכזבה שהתגברנו עליה, שהכירו בה האהובים עלינו סביבנו (ההורים נניח), שחוינו אותה עד הסוף ויצאנו ממנה, יכולה לחזק את היכולת שלנו. את הבטחון שלנו ביכולת שלנו.
העיקר הוא, לתפיסתי, לא "לנחם" במובן של "אל תבכה". "לנחם" רק במובן של: אנחנו אוהבים אותך מאוד, מבינים אותך, ומאוד משתדלים שיהיה לך כיף וטוב, עד כמה שאנחנו יכולים. נחמה כזו, אם בכלל לקרוא לה נחמה.
|
תוכן התגובה:
|