קודם כל אני מרגישה טיפונת יותר טוב. כל היום מעבירה לעצמי בראש את היתרונות בזה שההריון עכשיו. ויש הרבה יתרונות, כי אנו צפויים לעשות שינויים רבים בעוד כשנה + בחיינו (מעבר למיקום שונה לחלוטין, בי"ס לגדול, כניסה לפרוייקט גדול) ומהבחינות האלו יש יתרון ללא ללדת בתוך כל זה, אלא קודם. אבל זה הכל מהראש. בלב שלי פשוט עדיין אין מקום. אני אוהבת כל כך כל כך את שני ילדי, את שניהם רציתי מאוד, עם כל הפחד והחששות. ואני חשה שאני רוצה איתם עוד קצת זמן עד שיגדלו מעט.
ולגבי הבלבול ורצוני האמיתי - כבר כמה חודשים אני חושבת על זה. לפני כשבועיים דיברתי עם אישי על עוד ילד. הוא כבר רצה. והעברנו את כל הסיבות בעד עכשיו ובעד לחכות. והיו סיבות לכאן ולכאן. אבל תוך כדי שיחה איתו התבהר לי שמהבטן, מהלב, אני עדיין לא רוצה, על אף שמהראש יש הרבה סיבות טובות שכן עכשיו. וכשהרגשתי את זה ואמרתי לו את זה, זה היה כל כך ברור ובהיר שהחלטנו שנחכה.שילד צריך לבוא מרצון מהבטן ולא מהראש.
ואולי בגלל התחושה והבהירות הזו שהייתה לי רק לפני זמן קצר, שאני עדיין לר רוצה, כל כך קשה לי עם ההריון.
בדיון תיאורטי הרצון שלי בהיר וברור. אבל עכשיו זה כבר לא תיאורטי, אלא יש הריון שמאוד קשה לי לראות את עצמי מפסיקה אותו.וגם לא קל לי לקבל אותו.
|
תוכן התגובה:
|
