במקרה שלי לא היה צורך מיוחד לספר לילדים כי הוא היה חי אצל ההורים שלי והם לא היו קשורים אליו כ"כ, הוא היה יותר חבר ילדות שלי מאשר שלהם.וזה היה פתאומי, הוא פתאום נהיה קצת חלש והטרינר אמר שיש לו גידולים בבטן, במיוחד בכבד. אז אצלי זה לא הילדים, זו אני שלא מפסיקה לבכות. אני אולי אשמע אכזרית אך אם זה בלתי נמנע כדאי לעשות את זה כמה שיותר מהר, "לחתוך וזהו". לי היה מאוד קשה לקבל את ההחלטה במקום אך אני מרגישה שלקחת אותו הביתה ולחכות שזה יקרה מעצמו, בידיעה שהוא סובל וימיו ספורים היה עוד יותר קשה. מאחלת לך מכל הלב שתמצאו את הכוחות להתמודד.
|
תוכן התגובה:
|