גם אנחנ גרים בקצה השני, ומתכננים לחזור, שנה הבאה. אני רוצה שניה לעצור ולהגיד שאומנם אני לא גרה בארץ, אבל לאחרונה מדברת עם *המון* שחזרו.
צריך לזכור שזה לא אותו הדבר כמו כאן, ואני ואת יודעות שיש דברים שיש בארץ שאין פה, ואי אפשר לקנות אותם בכסף.
ובסה"כ- כל מי שחזר (90%) מרוצים ואומרים שאין כמו בבית.
נכון- זה לא יהיה 18 ילדים בכיתה, ונכון שיש יותר אלימות (לא רק בבית ספר. אני יודעת שאף אחד לא יפתח לי את הדלת עם העגלה, אף אחד לא יעצור לי בכביש, אף אחד לא יעצור עם הכלב כי הבן שלי בדיוק רוצה ללטף ואף אחד לא יגיד לי בוקר טוב) אבל- שאני ממשיכה לדבר עם חברות שלי, בשורה התחתונה, הרבה דברים באים מהבית- אין בית ספר מושלם, אין סביבה מושלמת (עובדה שגם פה היא לא)- הילדים שנחתו בארץ היו חודש בהלם ואז השתלבו יופי טופי. אמא שלי מורה והיא אומרת- נכון שזה שונה ממה שהיה לפני 15 שנה, ועדין- הרבה דברים באים מהבית. ילדים לא אלימים לא הופכים להיות אלימים.... ומי שלא אלים מתחבר לרוב עם הפחות אלימים.....
אני יודעת שאני לא עוזרת, ואולי באמת שווה לחפש מקום ספציפי (הרבה מהחברים שלנו עברו לאיזור תל מונד, יש שם הרבה דוברי אנגלית אם זה משנה לכם , חלק עוברים לרעננה, ושמעתי גם על הבית ספר בכפר הירוק)
אחד הדברים שחשובים לי זה לא להפריד אותם חברתית, ולכן אני כן אתפשר על בית ספר ולא אסע לקצה השני של העיר כדי שיהיה להם חברים קרובים- אני רואה את זה כאן (את הצורך בחברה ישראלית, וכמה שהיא קרובה (פיזית) ככה היא חשובה יותר.
בקיצור- מפחיד המעבר. אני יודעת אבל אנחנו חוזרים מסיבה מסוימת- אי אפשר לקנות הרגשת שייכות ואי אפשר לקנות משפחה. ואין לזה תחליף!
בהצלחה!
|
תוכן התגובה:
|