אני בעד לדבר איתה כל אימת שהיא מעלה את זה. לשקף, לקבל, להיות אמםטית לחרדה שלה. לאפשר לה לדייק את זה. מאוד יכול להיות שבעצמה תגלה שהמשקפיים הם רק חלק מהעניין ודבריו של האח הגדול הם הממלאים אותה בפחיד, ובינינו, בצדק. עד היום כיתה א' של בני נחווית לי כטראומה, לא מבינה איך ילדים שורדים את המעבר החד הזה.
פעמים רבות אנחנו מעדיפים "להרדים" את החששות והפחדים של הילדים, אולי אם לא נדבר על זה זה יעבור לבד. אולי. ואז בדרך כלל ייצא משהו אחר. חשוב לשים לב לחשש שלנו מהחשש שלהם... הפחד שלה שם, קיים, והוא זקוק להישמע, וטוב שהוא יוצא, ויש לך קצה חוט מאיפה להתחיל (זה יורת קל מאשר ילד שחוזר להרטיב בלילה וכאלה...) - פשוט מהמילים שלה. גם בבוא יום הבדיקה לא צריך להשכיח את החשש, או לעשות כאילו הגענו במקרה וכו'. מנסיוני יש דרכים להתמודד עם חששות וחרדות של ילדים ולאפשר להם למצוא בעצמם את מה שיעזור להם. את מוזמנת ליצור קשר במייל אם מעניין אותך להרחיב.
בהצלחה לשתיכן...
|
תוכן התגובה:
|
