לא זוכרת אם כתבתי כבר סיפור לידה כאן בפורום, מקוה שזה ילך... אז ככה. ברקע שלוש לידות רגילות, שתיים מתוכן בשבוע 36, השלישית בשבוע 39. כלומר, עד כה לא הגעתי לתאריך המשוער. בהריון הנוכחי, כפי ששיתפתי אתכן, היו כמה שאלות שהצריכו בסופו של דבר דיקור מי שפיר. אחרי התלבטויות ארוכות עברנו את הבדיקה בשבוע 32 מאילוצים שונים. תודה לאל, התקבלו תשובות תקינות, ובאיזשהו מקום רק אחרי זה הרשיתי לעצמי להרגיש שאני אכן בהריון. עד אז חששתי כל הזמן שאיאלץ להפסיק את ההריון או משהו נורא כזה. בקיצור-אני בשבוע 32, מתחילה לעכל את זה שיש ילד בדרך! אימא'לה! שבועות ההריון האחרונים עברו בריצות לשירותים וריצות לסיים כמה שיותר דברים בעבודה, ובתחושה כללית שאני צריכה עוד זמן להפנים את הלידה המתקרבת. הגוף שלי כנראה שמע בקולי, וככה בפעם הראשונה, מצאתי את עצמי מגיעה לתאריך המשוער ועוברת אותו. יום אחרי התאריך (שהיה ביום חמישי) הולכת לעשות מוניטור. אין שום אינדיקציה שמשהו קורה. מקבלת הוראות לחזור ביום א' למוניטור. שבת אצל ההורים למקרה שנצטרך לצאת באמצע שיהיה מי שישמור על הילדים (אנחנו שומרי שבת). סעודת ששי-הכל כרגיל. כבד לי ומעיק, אבל אין חדש. הולכים לישון. מתעוררת בסביבות חצות הלילה. מרגישה שמשהו אולי קורה. מתלבטת אם להעיר את בעלי. בהתחלה שוכבת ומחכה שיעבור. הפעם זה לא עובר. מרגישה צירים ברורים. מעירה את בעלי. הולכת לשירותים. צירים יותר ברורים. כבר כואבים. מתלבשת ויוצאים. נוסעים לבילינסון כי שם אני רגילה ללדת. יוצאים מהאוטו. נעצרת כל כמה צעדים ומתקפלת מציר כואב. בסוף מגיעים. מתקבלים. נמדדת פתיחה שבע. אני לא מתרגשת כי ככה היה לי בשתי הלידות הקודמות. השעה 1:14 לפנות בוקר. נכנסת לחדר לידה. אומרים לי שאני גיבורה כי נשים אחרות היו צורחות בפתיחה שבע. מבטיחה להם שאני עוד אצרח. מציעים לי אפידורל. אני מסרבת בתקווה לזרז עניינים וללדת. בחדר הלידה מחכה לי מיילדת חביבה, ששואלת אם אני רוצה ללדת בעמידה. אני מופתעת. הלו? זה לא בילינסון-שכבי-על-הגב-עם-אפידורל-ותלדי-בשקט? בכל מקרה זה נותן לי תקווה שתהיה כאן לידה יותר גמישה. מדי פעם נכנסת עוד מיילדת מהדור הישן ומציעה לי לעלות למיטה ולשכב על הגב ולפקוע את המים וכאלה. אני מתעלמת ממנה. המיילדת "שלי" זורמת איתי. באיזשהו שלב אני מתעייפת מהעמידה והמיילדת מציעה לי לעלות למיטה שתהיה מקופלת כמו כיסא. אני עולה ומנסה לנוח בין ציר לציר. הכאב בצירים הופך להיות בלתי נסבל. המיילדת מעודדת ואומרת לי שזה סימן שאנחנו מתקדמים. אני משתמשת לראשונה בטכניקה של צעקות בקול נמוך וזה עוזר מאוד למרבה הפלא. מגיעים לשלב של אולי לחיצות. אני מנסה ללחוץ בכל מאודי, אבל מרגישה שזה לא עוזר. אני כבר שעה וחצי מאז הקבלה, חשה מותשת לגמרי ועל סף ייאוש. אני יודעת שזה לא נשמע ארוך עד כה, אבל בשתי הלידות הקודמות ילדתי פעם אחת תוך 25 דקות ופעם שנייה תוך 45 דקות מאז הקבלה לבי"ח, כך שהציפיות שלי שיחקו כאן תפקיד מאוד משמעותי. אני מתחילה לצרוח (הבטחתי או לא?) שיעשו כבר ניתוח ויוציאו אותו וזהו. אומרת שפשוט נגמר לי הכוח ואני לא יכולה יותר. המיילדת מציעה לי להרגיש את הראש, אני מרגישה אבל לא מתעודדת. זה נראה לי רחוק מדי אפילו שהיא אומרת שזה ממש נמוך. בשלב הזה המיילדת ובעלי עושים יד אחת למולי וטוענים בתוקף שאני יכולה. המיילדת מבטיחה לעזור לי אבל שעלי ללחוץ בכל הכוח בלי להפסיק. עכשיו אני דווקא בחצי שכיבה על הגב, ואיכשהו מהמנח הזה מרגישה שאני עוד יכולה קצת. אני לוחצת בכל הכוח שעוד נשאר פעם אחת ועוד לא. מגייסת פירורים אחרונים ולוחצת פעם שנייה-והוא בחוץ! איזו הקלה מופלאה!מניחים אותו עלי. אני מותשת ורועדת אבל עשיתי זאת. לא להאמין.
|
תוכן התגובה:
|
