לא כולם רבים מידי פעם. זה לא חובה. אנחנו נשואים כבר יותר מעשרים שנה, ולא רבים. מעולם, מעולם לא שמעתי מילים שאפילו מתקרבות למה שאת מתארת. לא יכולה אפילו לדמיין מצב כזה, ולא מבינה איך אפשר בכלל לשקול להמשיך לחיות יחד במצב כזה. יש בינינו לעיתים נדירות אי הסכמות - ואז משוחחים, דנים לכאן ולכאן, ומקבלים החלטה משותפת. מעולם לא היו צעקות או עלבונות בינינו.
אני חושבת שזה נורא שילדים עדים לדיבורים כאלו בינכם.
במיוחד שאת מספרת שכבר ניסיתם ייעוץ ולא עוזר.
נראה לי נורא עצוב שאת לא נהנית מסופי שבוע, שאת סובלת.
ומה יהיה כשהילדים יגדלו ותשארו רק שניכם?
מסיפורים של חברים שלנו במצבים דומים - יש הקלה גדולה מאד כשגומרים עם זה. פתאום שלווה, רגיעה, מפסיק הפחד מפיצוצים, התחושה שכל הזמן צריך ללכת על ביצים.
נכון שעצוב לפרק משפחה, אבל מה שאת מתארת נשמע לדעתי לגמרי לא סביר.
ויש גם סיכוי למצוא זוגיות חדשה ונעימה, אבל גם אם לא - אין שום סיבה להמשיך לחיות יחד בתנאים שאת מתארת.
מצטערת שאני כל כך בוטה, אבל הזדעזתי ממה שכתבת.
|
תוכן התגובה:
|
