שלום לך :-)
הנקודה החשובה לדעתי היא להגדיר במדויק למה מיועדים דמי הכיס שלה. ככל שהם מיועדים ליותר דברים, הסכום יהיה יותר גבוה ובהתאם האחריות שלה לניהול התקציב תהיה יותר משמעותית. אם נניח מוגדר שזה רק לאוכל בבי"ס ולסרטים - יהיה סכום מסוים. אם זה אמור לכלול בגדים - יהיה סכום יותר גבוה.
אבל אז את לא קונה לה את מה שהיא אמורה לקנות בעצמה. אם זה כולל בגדים אז את לא קונה בגדים. אחרת תתני לה סכום גבוה והיא תבזבז את כולו על סרטים ותבין שאת תקני לה בגדים.
חשוב לדעתי להגדיר גם מה את לא מרשה לה לקנות.
אנחנו עדיין בגיל 10. אני לא נותנת כסף אבל בני משפחה אחרים כן נותנים. אצלנו אני כנה איתה: זה לא באמת כסף שלה. היא לא יכולה עדיין בגילה להיות עצמאית עם כסף. אבל כן היא יכולה להשקיע אותו (אני מעודדת וגם עוזרת להם בפועל להשקיע והם גם כבר הרויחו יפה) ואז כשתהיה גדולה יהיו לה סכומים באמת שווים והיא תחליט מה לעשות. היא יכולה גם לקנות בגדים עם זה, אבל רק איתי, ואני צריכה להסכים לרכישה (מבחינת איכות, למשל, שלא יהיה זבל). והיא לא יכולה לקנות שום אוכל בחוץ או כל דבר אחר שאני לא מסכימה (כמו טלפון, למרות שיש לה די הרבה כסף). מאמינה שעם העליה בגיל הסמכויות יורחבו. לא חושבת שאתן לה כסף - לדעתי הם צריכים לעשות בייביסיטר או לנקות מכוניות בגיל הזה (12). אני כן קונה לה בגדים, מה שהיא צריכה לדעתי (וזה לא המון יחסית לחברות שלה).
אישית אמא שלי סמכה עלי ב - 100% וגם היתי אחראית. היא נתנה לי כרטיס למשיכת מזומנים מהחשבון שלה (בגיל 12) בלי צורך לדווח לה. זה היה מיועד לכל הוצאה שלי כי לא היה לה זמן להשקיע בלקנות איתי בגדים, למשל (רואים חוט מקשר מסוים...). אבל אולי זמנים השתנו או שזה תלוי בילד. אני עדיין לא רואה את עצמי עושה את זה עם ביתי, מקוה כן להגיע יום אחד לרמת אמון כזו.
|
תוכן התגובה:
|
